יום ראשון, 11 באוגוסט 2013

אלן דה בוטון: החינוך הוא מה שעושה אותנו אנושיים באופן מלא

אני רוצה להציע שמה שעושה אותנו אנושיים באופן מלא הוא חינוך. חינוך מתקבל ברצינות בחברה שלנו. פוליטיקאים מדברים על זה כל הזמן, כפי שעושים אנשי ציבור אחרים. כרגע, הקונצנזוס הוא שהחינוך צריך להיות טוב יותר, כאשר הכוונה היא שתוצאות הבחינות שלנו צריכות לקבל ציונים יותר מרשימים ושאנחנו צריכים להיות מיומנים יותר בתחרות עם מדינות אחרות, במיוחד סין - ובמיוחד במתמטיקה. בחשבון זה, הנקודה של חינוך היא להפוך אותך לעובד טוב, מסוגל למשוך במשכורת טובה ולעזור לתמ"ג של המדינה.
זו שאיפה גדולה - אבל זה השאיפה היחידה שאנחנו צריכים לחינוך? ברצוני לטעון כי המטרה האמיתית של חינוך היא להפוך אותנו לבני אדם באופן מלא. אני מתכוון לכך שהחינוך צריך לעזור לנו עם דרכים רבות שבהן אנחנו בסופו של דבר מוצאים את עצמנו בפחות ממה שאנחנו יכולים להיות. הזנת חיים בוגרים ללא כל כישורים טכניים או מקצועיים היא אסון, לעצמי ולחברה, אבל יש דרכים אחרות, פחות בעייתיות להיות. ואחד שמעניין אותי הוא בריאות רגשית. אני חושב שמערכת החינוך שלנו משאירה אותנו לא מוכנה עבור כמה מהאתגרים הגדולים באמת של חיים בוגרים, שכוללים:
איך לבחור בן זוג לחיים;
איך לנהל את מערכת יחסים;
איך לגדל את הילדים;
איך לדעת את עצמנו מספיק טוב כדי למצוא עבודה שנוכל לעשות גם וליהנות;
איך להתמודד עם לחצים למעמד;
איך להתמודד עם מחלות והזדקנות.
אם תקח את כל הבעיות הללו לבית ספר או באוניברסיטה בארץ, המורים היו נראים קצת מבוהל ואומרים לך ללכת ולדבר עם רופא משפחה או מטפל. יש הרבה תובנות שם בחוץ - הם באתרי אינטרנט ובספרים, סרטים ושירים - אבל רק לעתים נדירות הן מוצגות באופן שיטתי אלינו. אתה יכול להיות בשנתי חמישים המאוחרות שלך עד שאתה סוף סוף מתחיל להתקל דברים שאתה צריך לשמוע בשנתי העשרה שלך. זה חבל. בנינו עולם רוחני שבו מוסדות חינוך רק לעתים נדירות הרשו לנו לשאול, שלא לדבר על לענות, את השאלות הקשות ביותר של הטבע האנושי העמוק יותר שלנו. אנחנו לא צריכים להיות מופתעים מהרמות של גירושין, התמוטטות נפשית ואומללות צרופה במדינה. אנחנו לא לוקחים את הנושאים האלה ברצינות. זה מאוד חשוב לדעת את הבירה של ניו זילנד ואת המרכיבים של הטבלה המחזורית, אבל עובדות כאלה לא יאפשרו ליחיד להפליג דרך חיים ללא פגע.
מה שאנחנו צריכים יותר מכל הוא להכיר טוב יותר את הרעיון של העברת חוכמה מדור לדור. זה אחד מתפקידי המפתח של החינוך, בעיניי.
המטרה של כל החינוך היא לחסוך לאנשים זמן וטעייה. זה כלי שבו החברה מנסה ללמד באופן מהימן, תוך כמה שנים, מה שלקח יותר ממאות שנתי אבותינו של מאמץ וכאב.
אנו מקבלים את העיקרון הזה כשזה מגיע למדע. מקובל עלינו כי סטודנט באוניברסיטה לומד כיום פיזיקה, בכמה חודשים, את כל מה שפאראדיי לא ידע - ובתוך כמה שנים את כל תורת השדה המאוחדת של איינשטיין. אותו עיקרון נוטה להתקבל בהתנגדות חריפה כאשר מדובר בחוכמה. כאן אנשי חינוך אומרים לעתים קרובות כי חוכמה היא לא משהו שאדם אחד לא יכול ללמד אחר. אבל זה: יש יותר ממספיק מידע על התגברות על איוולת, חמדנות, תאווה, קנאה, גאווה, רגשנות או סנוביות בקנון של התרבות. אתה יכול למצוא את התשובות בפילוסופיה, ספרות, היסטוריה, אומנות וקולנוע. אבל הבעיה היא שאוצר זה לא מספיק גזור במיומנות כדי לקבל את החומר טוב בזמן.
שום מוסד חילוני קיים יוצא כדי ללמד אותנו את אמנות חיים. בדתות כמובן יש סיכוי לזה - כל הזמן הם רוצים ללמד אותנו איך לנהל את חיי נישואים או למצוא את משמעות חיים. הדרך שהן עושות זאת היא לא בסדר. רק שיותר ויותר מאיתנו לא השתכנעו מההסברים הספציפיים שלהם. מה הם מנסים לעשות, לעומת זאת, הוא חשיבות עצומה ומשהו שאנחנו צריכים ללמוד ממנו.
בבית הספר האידיאלי שלי, אתה יכול ללמוד על גאוגרפיה ומתמטיקה, אבל היית גם ללמד על האתגרים הגדולים של חיים: איך להיות שותף טוב, איך להישאר שפויים ואיך לשים כמות הקטנה של זמננו בכל מה שיש על פני כדור הארץ לשימוש הטוב ביותר האפשרי.
אלה הם נושאים שאנחנו צריכים לפקח עם כל תשומת לב מעבר לציוני המתמטיקה שלנו. בסופו של היום, הם חשובים לא פחות, אם לא יותר, בהחלטה אם המדינה הזאת תהיה מקום פורח ומאושר.

עבודה אחרת עם נוער בסיכון

הבעייה הגדולה ביותר עם נוער כיום? שהם לא מהפכנים ומרדנים כמו שנוער צריך להיות. הנוער הוא העתיד ולכן הוא אמור להיות כזה שרואה את הדברים אחרת, שיש לו נאיביות כזו שיכולה להביא לשינוי ולצמיחה בעולם.
היום - אין לנוער את זה. ברוח התקופה - הוא עסוק בעצמו.

המרדנות היא טבעית. היא הבנייה אישיותית של הנוער. היא קיימת גם היום אבל היא מופנת לעבר ההורים, המשפחה, המורים. אין התארגנות בעלת אופי פוליטי.
הממסד ממסד גם התארגנויות כאלו - הוא מקים מועצות נוער. בכל פורום כזה תראו את הנוער הטוב, הקונפורמי, הממסדי. שינוי אמיתי לא מתחיל בממסד.
בנוסף, פעילות של מעורבות כיום נגועה בפילנטרופיות שהיא הרעה החולה של העולם הקפיטליסטתי כיום. מוצאים כמה מסכנים ועוזרים להם. זה לא מועיל כלל פרט ורק פועל להנצחת המסכנות שלהם. הפיכתם לתת מעמד.

המעורבות צריכה להיות ערכית ופוליטית. מעורבות זו לא יכולה לבוא מהממסד אלא בחינוך לא פורמאלי חתרני או בהתארגנויות של הנוער עצמו ולבדו. אנחנו, מי שעובדים עם בני הנוער, נדרשים לדבר איתם על משמעות בחים, תכלית של המעשים שלהם ומעורבות בחיים. 

נוער בסיכון: לעבר הגדרה מחודשת

מקצוע טיפולי - לעזור לאחר לעשות שינוי בחייו.
למטופל יש רצון לשינוי. קושי בקרב עובדי קידום נוער הוא לחשוף בפני הנערים שהם רוצים את השינוי. הרצון אצלהם לעיתים מוחבא פנימה ורק התנהגויות שונות מעידות לגביו.

שינו מסוג אחד - שינוי רוחבי. על פני האדמה. שינויים ארגוניים, מידיים. כמו ללמד נער טכניקה של שליטה בכעסים. שינויים ארציים.
שינוי מסוג שני - שינוי אנכי. שינויים עמוקים פרטיים. נדרש רצון של האדם להתוודע לעצמו ולקחת אחריות על עצמו בכך שמתחיל להיות מעורב בחייו. שינויים מהפנים אל החוץ. שינויים רוחניים.

נער בסיכון הוא כזה שמנסה לעשות שינוי בחייו ולא מצליח. על אף היותו חכם/ממשפחה טובה וכדומה (גורמי חוסן) או נוכח היותו לא מודע/ממשפחה ענייה (גורמי סיכון). 

שינוי: שני סוגים

שינוי אופקי/"צורני" - ארגון מחדש של מרכיבים על אותו מישור, "על פני האדמה" ברמה הסמלית. השינוי ה"אופקי" הוא שינוי של צורה, כמו שמים יכולים להפוך למוצק או לאדים.
שינוי אנכי - שינוי שמחבר אותנו לציר האנכי, שבאופן סמלי נקרא "ציר הרוח". השינוי ה"אנכי" הוא שינוי של מהות.

החומר הוא הצורה, האמצעי, כלי הביטוי, שדרכו ובאמצעותו אמורה להתבטא הרוח, שהיא המהות, האידאלים, הערכים, ההכרה. כך ששינוי "אופקי" הוא שינוי שמתרחש בתוך מעגלי הזהות החומריים שלנו, שינוי שיכולים להיות לו הקשרים פיזיים או נפשיים. אלו יכולים להיות שינויים בהתנהגות או אפילו ברמת הדפוסים הפסיכולוגיים שלנו, אבל מה שמייחד אותם הוא שהם אינם פורצים את עמדת ההזדהות שלנו עם המבנה של האישיות שלנו, עם "העולם הנראה" החומרי.
לעומת זאת שינוי "אנכי" הוא שינוי שעיקרו גילוי של הרוח ותנועה לעבר הרוח. מה זאת אומרת תנועה לעבר הרוח? זאת אומרת גדילת היכולת של האדם לזהות בתוכו קול ערכי, שהוא תמיד רחב ואוניברסלי יותר מקולות אישיותו, ובעיקר גדילת היכולת והרצון שלו לחיות מתוך נאמנות לקול זה.

באופן כללי, שינוי דורש מאמץ ועבודה, אבל ברור ששינוי "אנכי" דורש יותר מכך. הוא דורש לא רק להחליף הרגל אחד בהרגל אחר, אלא להחליף זהות, לשנות את המרכז, ובמובן מסוים להפסיק לפעול בכלל מתוך הרגלים. כמובן שמדובר כאן בשינוי שמתרחש בתהליכים עצומים של חיים וזמן.

שינוי "אנכי" יכול להתרחש רק ברמת הפרט, אבל לב ליבו הוא הרחבה משמעותית ואפילו פריצה של גבולות הפרט. כלומר, כל שינוי רוחני תקף מחייב את נפילת אשליית הנפרדות. כאשר אשליה זאת נופלת, התהליך האינדיבידואלי גולש אל הציבוריות, הוא חדל להיות תהליך בין האדם לעצמו. שינוי זה, למרות שאנו מכנים אותו "אנכי", חייב להתבטא בעולם "האופקי" על פני האדמה. מפני שהאדם ממשיך לחיות על האדמה. הוא חי עם אישיותו בעולם כפי שהוא, אבל מתפקד בו אחרת. כיצד? כיוון שהוא מקרין בכל מעשיו ונוכחותו את הערכים הגבוהים שפגש בעצמו, ערכים שמחברים אותו אל הכלל.
(מתוך ראיון עם רונן חלבי)

מודל אחריות

מעשי רוע מקורם בקונפורמיות שהיא טבעית לאדם. הקו בין רע לטוב עובר בלב של כל אחד מאיתנו.
כולנו עומדים מהצד. מפזרים או מעבירים אחריות.
התרופה - אחריות על עצמך. להפעיל את הערכים על חשבון הדחפים. 
הערכים מושכים אותך. או נכון יותר שאתה נמשך אליהם על אף הדחפים.
זאת עושים על יד התבוננות רפלקטיבית.

יום רביעי, 10 ביולי 2013

דף מיומנו של סורן קירקגור

"אני חייב לברר לעצמי מה עלי לעשות. עלי למצוא את ייעודי [...] רעיון שלמענו אהיה מוכן לחיות ולמות. אינני מעוניין בשום אמת אובייקטיבית או שיטה פילוסופית. אני רוצה את האמת שלי שתתן משמעות עמוקה לחיי. [...] בלא מציאת משמעות למעשי אני משול לאדם אשר שכר לו דירה, רכש רהיטים, אך טרם מצא את האחת והיחידה שתחלוק איתו את העליות והמורדות של החיים" ~ סורן קירקגור

יום שבת, 4 במאי 2013

פילוסופיה של הצלחה אדיבה ומתונה יותר

אתאיזם 2.0

פעם היינו מזדעזעים


פעם היינו מזדעזעים.

פעם היינו עוצרים את שטף יומנו, כדי לקרוא ולהבין שמשהו רע מאוד קורה כאן. משהו ש-300 משדרים מיוחדים, ראיונות בלעדיים ופרסומות צעקניות לא יצליחו למחוק.

והרי זה סיפור פשוט, בסך הכל.

ראובן יונה הוא ניצול שואה. בן 80. והוא גר בפתח תקוה, העיר שנולדתי בה.

והוא ראה לפני 3 שבועות כמה נערים בני 15 מטפסים על מבנה של סככה בגן ציבורי. אז הוא עשה את הדבר הכי לא נכון לקשיש במדינת ישראל. ביצע טעות איומה, שדינה חמור ונורא.

הוא פנה אליהם.

אתם מבינים? הוא קשיש בן 80, והוא פונה מרצונו לנערים ישראלים. ולמה? כדי לבקש שייזהרו, ולא יפלו וישברו משהו.

טוב, הוא כבר למד טוב יותר להבא. הנערים הראו לו כבר מי ישבור כאן משהו. הם הסתערו עליו בגבורה ציונית והיכו אותו מכות רצח. הפילו אותו על הארץ. שברו לו את האגן. וללא התערבות של עוברי אורח, ייתכן שגם היו הורגים אותו.

נערים, כן? בני 14 ו-15. מן הסתם גם ממשפחות "נורמטיביות", ילדים טובים מלאבס. מלח הארץ, פלפל האדמה.

אתמול תפסו אותם. ואז התפרסם הסיפור.

הבן שלו סיפר היום ב"ידיעות אחרונות" שממש פירקו לאבא שלו את העצמות באגרופים. הוא שבר כלי.

והסיפור הקשה והנורא הזה, פשוט טוטא לו באלגנטיות מתחת לשטיח האדום של ביקור אובמה.

האירוע הזה, שהיה צריך לפתוח כל מהדורה ולהרים גל פתוח על מצב החינוך המחורבן שלנו והיחס לחלשים בחברה – האירוע הזה פשוט נעלם לו. או שייעלם בתוך 24 שעות, בתוך תרועת הפסטיבלים.

ראובן יונה הוא ניצול שואה. הוא יודע טוב יותר מכולנו איך חברה שלמה מתעלמת מכך שמתעללים בחלשים שבתוכה, עוד קצת, ועוד קצת. ובכל פעם מעזים קצת יותר. כי הרי אף אחד לא באמת מרים קול או חוק ועוצר את זה.

כל כך קל להתעלל בקשישים. וזה מתחיל בחולרות כמו זה שניגש לסבתא שלי לפני כמה שנים ברחוב, ו"הזכיר" לה שהיא חייבת לו 100 שקל. וזה נגמר בגוף המרוסק של ראובן יונה.

אז תזכרו את השם הזה. ראובן יונה. תזכרו אותו יותר טוב משאתם זוכרים את השם ברק אובמה. שיבוא לכאן, ויילך מכאן, וישאיר אותנו עם אותן צרות ארורות – שהוא לא יפתור לנו אותן.

הגיע הזמן שנתעורר. ושנתחיל לחיות כאן ועכשיו, ולא באמריקה.

קצרות זרועות החמלה שלנו. קצרות מאי פעם.

לכל פגישה צמודה פרידה


I'm sorry it had to be you





גבורה

אנחנו נלחמים פה עבור שלוש שורות בהיסטוריה,
ולא יגידו שהנוער שלנו הלך כצאן לטווח.

מיהו הגיבור? אני חושב שזה שמתגבר בעיקר על עצמו.
תכלית הקיום היא אינה התמסרות לעצמי, אלא התמסרות לייעוד מסויים. האדם אינו "קיים" סתם, אלא מחליט תמיד "איך הוא קיים". 

המחנות

מיידנק
יש כל כך הרבה ילדים בעולם בלי נעליים,
מיידנק זה המקום היחיד בעולם שיש בו כל כך הרבה נעליים
בלי ילדים.

אושוויץ
נעליים קטנות,
בגדים קטנים,
שאר של מוצץ,
בקבוק.
ראו מיהם אוייבי הרייך.

בירקנאו
למה לא התאבדנו?
התאבדות זה מעשה אדם.
הגרמנים הפכו אותנו לחיות שעיקר עיסוקן היה ברעב, בצמא, בחיים.

טרבלינקה
כשיגדל אקח את בני לגבעות החשופות של טרבלינקה. שם נלמד יחד על בני אדם. על עצמינו.
28/04/2013 - 17:58 - השמש מפציעה בטרבלינקה. באיחור של 70 שנים בדיוק.

טוב ורע

הקו העדין המפריד בין טוב לרע עובר בדיוק במרכז ליבו של כל אחד מאיתנו

ובתוך האדמה המדדמת

"ובתוך האדמה המדממת
רגלי ננעצו, היכו שורשים"

ברק פלדמן


מסתבר שהעצים צומחים על אדמה ארורה,
הצעב גדל על אפר הארובות
ונהרות הדם משקים את הדשא.
הרי זוהי גם מהות חיינו
לצמוח מלמטה.
לגדול.
במקום הנמוך ביותר, אנחנו צומחם הכי גבוה שאפשר.

לרתם

המרחק בין מי שאני רוצה להיות,
למי שאני באמת הוא גדול.
בין מה שאני אומר,
למה שאני עושה - לפעמים יש תהום.
אני טועה,
ולפעמים אפילו לא מנסה לתקן.
אני אנושי,
אנושי מדי.
אבל תמיד,
תמיד יהיה לי רתם אחד שיאיר לי את השביל.
ואני תמיד אשמור עליו,
על האור הקטן שלי.

אני אוהב אותך,
אבא

מלון הורי - אמי

אמי היתה נביאה ולא ידעה.
לא כמו מרים הנביאה הרוקדת בתופים ובמצלתיים,
ולא כמו דבורה שישבה תחת התמר ושפטה את העם,
ולא כמו חולדה הנביאה המנבאה עתידות,
אלא נביאה פרטית שלי שקטה ועקשנית,
ואני חייב לקיים את הכל וזמן חיי עובר.
אמי הייתה נביאה כשאמרה לי את דברי היום-יום,
פסוקים לשימוש חד פעמי: אתה תצטער,
זה יעיף אותך, זה יעשה לך טוב, אתה תרגיש
כמו אדם חדש, אתה תאהב את זה, אתה
לא תוכל, אתה לא תאהב את זה,
אתה לא תצליח לסגור את זה, ידעתי שלא תזכור,
שלא תשכח, תיתן, תקח, תנוח, אתה יכול, אתה יכול.
וכשאמי מתה הצטרפו כל הנבואות הקטנות
לנבורה גדולה אשר תגיע עדי נבואת אחרית הימים.

יהודה עמיחי. פתוח סגור פתוח. 

מלון הורי - אבי

אבי היה אלוהים ולא ידע. הוא נתן לי
את עשרת הדברות לא ברעם ולא בזעם, לא באש ולא בענן
אלא ברכות ובאהבה. והוסיף לטופים והוסיף מלים טובות,
והוסיף "אנא" והוסיף "בבקשה" וזימר זכר ושמור
בנגון אחד התחנן ובכה בשקט בין דיבר לדיבר,
לא תשא את שם אלוהיך לשווא, לא תשא, לא לשווא,
אנא, אל תענה ברעך שקר. וחיבק אותי חזק ולחש באזני,
לא תגנוב, לא תנאף, לא תרצח. ושם כפות ידיו הפתוחות
על ראשי בברכת יום כיפור. כבד, אהוב, למען יאריכון ימיך
על פני האדמה. וקול אבי לבן כמו שער ראשו.
 אחר כך הפנה את פניו אלי בפעם האחרונה
כמו ביום שבו מת בזרועותי ואמר: אני רצה להוסיף
שנים לעשרת הדברות:
הדיבר האחד-עשר, "לא תשתנה"
והדיבר השנים-עשר, "השתנה תשתנה"
כך אמר אבי ופנה ממני והלך
ונעלם במרחקיו המוזרים.

יהודה עמיחי. פתוח סגור פתוח. 

יום שלישי, 5 במרץ 2013

עזרה ראשונה לטיפול בטראומה

טראומה גופנית דורשת התערבות מיידית. עזרה ראשונה. לולא העזרה הראשונה יכול להגרם נזק בלתי הפיך.
הגישה הרווחת בכל הנוגע לטראומה נפשית היא - "נחכה ונראה". כלומר - אדם שנחשף לאירוע בעל פוטנציאל טראומטי, אנחנו מעדיפים להמתין ולראות אם הטראומה "דבקה בו" ואז יש לטפלו או שהטראומה "לא דבקה בו" ואז הכל בסדר...
המחקר בנוגע לטראומה מושהית מוכיח שיש להתייחס לטראומה נפשית כשם שאנו מתייחסים לטראומה גופנית. מרגע שאדם נחשף לאירוע טראומטי - הטראומה מכננת בו. לעיתים היא תתבטא בתסמינים ברורים וחזקים (ואז נקרא לזה הפרעה פוסט טראומטית) ולעיתים בתסמינים מופנמים או ישארו בגדר "זכרונות לא נעימים", ואז אנחנו למעשה לוחקים סיכון כלשהו שאולי הטראומה "תתפרץ" באחד הימים עקב אירוע מלחיץ / מוות של אדם קרוב / אירוע משמעותי / זכרון מוחשי וכדומה. 
בכל מקרה - באם דין טראומה נפשית כטראומה גופנית, יש לגבש עזרה ראשונה נפשית לטיפטל בחשיפה לטראומה.
התערבויות לדגומה:
1. החלפת נרטיב מיידי לפני ההתקבעות שלו. במקום "זרקו עלי טיל וניסו להרוג אותי", "זרקו עלינו טילים ומנסים להשפיע כך על יחסי הכוחות". במקום "אלוהים רצה שאני אראה את התאונה הזו", "אלוהים רצה שכל האנשים האלה יראו את התאונה הזו". אין הכוונה לצרת רבים חצי נחמה, אלא להשתמש בעולם הדימויים של הנרטיב המקורי כדי לעדן אותו ולהפוך אותו לפחות מוכוון אישי.
2. פעולה למען האחר. עזרה לאחר. תמיכה באחר. המחקר מראה שקצינים בצבא כמעט ולא סובלים מהפרעה פוסט טראומטית לעומת לוחמים. למה? אחריות. לקצין יש אחריות לפנות את הנפגע / להשיב אש / לתחקר וכדומה. הקצין מתייחס לחייל הוג כמשימה חדשה - "גפרור שיש לפנות אותו" ואז מתרכז בהכוונת מסוק הפינוי למשל. הלוחם עלול להתייחס לחייל הרוג כ - "החבר הטוב שלי נהרג". מסבר לכך טמון בלוגותרפיה - יש לך כוונה, משימה = משמעות. השאר מחוויר לעומת זה. 

יום שבת, 23 בפברואר 2013

טוב ורע

"שלמות ואי-שלמות, טוב ורע, אינם מציינים שום חיוב בדברים כשהם נידונים בפני עצמם... אלא אופני מחשבה או מושגים שאנו מציירים על ידי השוואת הדברים זה לזה".

שפינוזה

אבני דרך בחינוך ההומניסטי

* הגישה האורטודוקסית-פטרנליסטית: אלוהים הוא הקוד הלפיו צריך לחיות. הרבנים שליחיו.
* הגישה הרומטית-נטורליסטית (רוסו, רוג'רס): הנחת היסוד היא שבכל אחד מאיתנו יש "אישיות סגולית קבועה", או "טבע פנימי" אשר הנו במהותו טוב וייחודי לפרט, ואשר דוחף לממש ולהגשים את עצמו - על פי קוד פנימי הטבוע בו - לקראת בריאות נפשית, התנהגות מוסרית ואנושיות מלאה. מטרת החינות היא לאפשר וליצור אקלים לילד לצמוח כפי שגלעים צומח לצמח.
* הגישה האקזיסטנציאליסטית (סארטר, קירקגרד, ניטשה, בובר): האדם הוא חירות. אין לו קוד חיצוני (אלוהי) או פנימי (טבע אנושי), וכגודל החירות כן כובד האחריות. האדם מגדיר את עצמו. אנחנו ללא ממלכה מאירה של ערכים שבה נוכל למצוא הצדקה או תירוץ למעשינו - נותרנו לבד. אין ה"חיים האמיתיים" מתקיימים מכוח זיקה לתכנית אלוהית או ל"אני פנימי וסגולי" - שני דימויים או בדיות שכוננו לעצמם בני אדם - אלא מכוח יכולתו של היחיד לעצב את עצמו כאדם ריבוני וייחודי המחוקק לעצמו את יעדיו וערכיו ומגשימם בחייו הלכה למעשה. חינוך הוא קודם כל תהליך אישי מעיק ומאתגר של בחירת דמותך ועיצוב אישיותך. על שלמותו של החנית משפיעה רק שלמותו של המחנך והדבר הפורה מבחינה פדגוגית אינו המגמה הפדגוגית אלא הפגישה הפדגוגית. מטרת החינוך אם כן היא שהחניכים יהיו ערים לכוחות החברתיים הפועלים לעצב ולקבוע את אישיותם ומנגד ירחיבו את חירותם האישית.
* הגישה הרדיקלית-ביקורתית (פריירה): רדיק בלטינית = שורש. יש לחנך לפדגוגיה ביקורתית שמהותה שיחרור מדפוסי מחשבה והעצמת היחיד כדי ליוכל לקרוא את המציאות באופן ביקורתי ואוטונומי. כלומר, לידע את החניכים לגבי הבעיות המרכזיות של התרבות המודרנית, לצייד אותם "בערכת חיישנים" לזיהוי "זיבולי שכל" ומערכות הונאה של הממסדים הפוליטיים והכלכליים. אם לא נתערב - נפקיר. לאחר 12 שנות התחנכות בבתי הספר, היוצא ממנו הוא אדם קהה-רגש, מנותק, מכיר את הדברים, אך אינו מעורב בהם. זיקתו לכל דבר היא לכאורה בלבד: הוא מורד לכאורה, כאילו חש באשמה, כמו מוחה על עוול, כאילו שותף למחאה, כביכול הוגה מהפכה, כאילו נוקט עמדה, כאילו שותף לכאב. 

האתגר בעידן הפוסט מודרני - עידן התנערות מן "האדם": לפי ההיגיון הפוסט מודרני, אין בנמצא אמת מידה אובייקטיבית להכרעה בין "הצדק של הנאצים" לבין "הצדק של היהודים". אין לדבר על גדולה אימננטית ויוצאת דופן בעבודותיהם של אנשי רוח כמו שייקספיר, מוצארט, דוסטרויבסקי ופיקאסו. ואין לראות שום יתרון מהותי בחוכמתם של הוגים כמו ישעיהו, בודהה, אפלטון, אריסטו, שפינוזה או ניטשה על פני הגיגיו של "האיש מהרחוב". הפוסט מודרניזם הוא מעין פילוסופיה מעשית של חוסר אונים, שעשוע אינטלקטואלי שנוצר כלאחר יאוש, השקפת עולם שאיבדה עד מהרה את האינסטינקט הביקורתי שלה והגיעה למסקנה, כי אין עוד מה לעשות, ולכן אפשר לעשות הכל, ואולי בעצם לא כלום. 
עצירה בשלב הביקורתי הנה פתלוגיה תרבותית מסוכנת. דווקא חאור "מות האלוהים" ו"משבר הערכים והמסכות", עלינו לחייב את החיים, להיות נאמנים לאנושות, לראות לנגד עיננו את האידיאל האנושי של ה"על-אדם" ולכונן תרבות נעלה ואצילית אשר מונעת ומוזנת על ידי תובענות להתגברות ולהשתפרות עצמית מתמדת. אין דבר הרסני ומנוון יותר לאדם מאשר "הקרבת האלוהים למען האין".  

מצוי, רצוי וראוי

היעדר מודעות ביקורתית למהות ולאיכות של מעשינו יוצרת קו מחבר ישיר מדי מן המצוי אל הרצוי.
התערבות בעיצוב נטיות אישיותיות הקשורות ליחסי היחיד והזולת והיחיד והקהילה מחייבת אותנו להיות ערים לממד חדש, או נכון יותר לומר - ממד שנשכח, הרי הוא הממד הראוי. ממד זה צריך שיתקיים אם רוצים אנו לקחת חלק פעיל בעיצוב דמותנו וגורלנו.

יום שני, 18 בפברואר 2013

מונחים פסיכודינאמים


השלכה = המטופל: "הוא רוצה לפגוע בי" במקום "אני רוצה לפגוע בו".

הפעלה = המטופל: "הוא רוצה לפגוע בי ולכן אסיים את הטיפול ולא אגיע יותר" במקום "אני רוצה לפגוע בו" (ההתנהגות שבאה עקב ההשלכה).

הזדהות השלכתית = המטופל: "הוא רוצה לפגוע בי" במקום "אני רוצה לפגוע בו" + המטפל: "אני באמת רוצה לפגוע בו" במקום "זה הוא שרוצה לפגוע בי" (המטפל מזדהה עם ההשלכה עליו).

העברה = המטופל: "אני רוצה לפגוע בו כי הוא מתייחס אליי לא יפה" במקום "הוא מזכיר לי את אבא שלי שהתעלל בי בילדות".

 הערה: בכל אחד מהתהליכים (השלכה, הזדהות השלכתית והפעלה) יכולה להתרחש הפעלה (הוצאה לפועל התנהגותית של התחושות והמחשבות):
בדוגמאות למעלה – הפעלה שבאה בעקבות ההשלכה: הפסקת ההגעה לטיפול
הפעלה שבאה בעקבות ההזדהות ההשלכתית – המטפל מתייחס באמת לא יפה ו/או מבטל או מאחר למפגשים.
בהפעלה בעקבות ההעברה – הפסקת ההגעה לטיפולים

יום שישי, 15 בפברואר 2013

שלהי המאה

שלהי המאה / ויסלבה שימבורסקה

המאה העשרים שלנו צריכה היתה להיות
טובה מקודמותיה.
היא כבר לא תספיק להוכיח זאת,
שנותיה ספורות,
פסיעותיה מתנדנדות,
נשימתה קצרה.
קרו דברים רבים מדי
שלא היו צריכים לקרות,
ומה שנועד לבוא,
לא בא.

אביב היה אמור להגיע
ואושר, בין השאר

הפחד היה צריך לנטוש הרים ועמקים.
אמת מהירה משקר
צריכה היתה להגיע למטרה.

אסונות אחדים אמורים היו
שלא לקרות עוד,
כגון מלחמה
רעב וכו'.
צריך היה לכבד
חוסר-ישע של חסרי-ישע,
אמון וכיוצא בזה.

מי שרצה לשמוח בעולם,
ניצב בפני משימה
בלתי אפשרית.
טיפשות אינה מצחיקה.
חוכמה אינה עליזה.

תקווה
כבר אינה אותה נערה צעירה
וכו'. למרבה הצער.
האל אמור היה להאמין סופסוף באדם
טוב וחזק.
אך טוב וחזק
עודם שני אנשים שונים.


כיצד לחיות - שאל אותי במכתב מישהו,
שאותו התכוונתי לשאול
אותה השאלה עצמה.

שוב וכתמיד,
כפי שניתן לראות לעייל,
אין שאלות דחופות
משאלות תמימות.

יום שישי, 8 בפברואר 2013

בתוך כל זה צומחת לנו אהבה

"כמה כעסים שמרתי במיוחד לך, אתה יקר לי.
כמה מרירות אספתי במיוחד בשבילך, אתה הכי יקר לי.
...
בתוך כל זה צומחת לנו אהבה.
...
רציתי לדעת לוותר לך
רציתי לדעת לשקר לך
רציתי לדעת לדבר איתך
רציתי לדעת לספר לך
רציתי לדעת להיות בך
רציתי לדעת לרגש אותך
רציתי לדעת לאהוב אותך."

יעל נעים

יום רביעי, 6 בפברואר 2013

קיימות


לקבל


It not just something you take - it's given

Rihana

מניפסט לאתיאיסטים

למה ל'להיות מוסרי' יצא שם כל כך רע? בעולם המודרני, הרעיון של 'להיות טוב' מעלה מיד אסוציאציות שליליות של: צדקנות, כבדות, מורך לב וצניעות יתרה.
למרות זאת, פרויקטים של 'להיות טובים' שוים, או אפילו חשובים יותר מפרויקטים של 'להיות בריאים'. ועדיין, בעוד אין לנו שום בעייה ללכת לחדר כושר כדי להפוך לבריאים יותר, זה נשמע ממש מוזר, אולי אפילו מפחיד, להציע 'להתאמן' על להיות טוב יותר או לפחות נחמד יותר.
זה לא צריך להיות כך, ולכן הרשימה הבאה. אריסטו הציע שנים עשר מפתחות מוסריים שצריך להתאמן עליהם כדי להפוך להיות טובים יותר, הנצרות מציעה שבעה. אני מציע עשרה.
אין מזור מיידי ולכן מטרת הרשימה הבאה היא להזכיר לנו שכדי להיות טובים יותר, עלינו להתאמן, בדיוק כשם שעלינו להתאמן על כל דבר שחשוב לנו ואנחנו רוצים לשפר.

1. עמידות. תמשיך להתקדם אפילו כשהאופק נראה שחור; קבל את זה שהליכה לאחור זה דבר סביר; זכור שהטבע האנושי הוא, בסופו של דבר, התבונה. אל תפחיד אחרים עם הפחד שלך.
2. אמפתיה. היכולת להתחבר לקושי הייחודי של האחר. האומץ להפוך להיות לרגע מישהו אחר ולהסתכל על עצמך בחזרה בכנות.
3. סבלנות. אנחנו מאבדים את קור הרוח שלנו כי אנחנו חושבים שהדברים צריכים להיות מושלמים. אנחנו מצליחים כל כך הרבה בתחומים מסויימים (כמו להנחית אדם על הירח), אבל אנחנו מצליחים מעט מאד להתמודד עם דברים שמתעקשים לא להצליח; כמו פקק תנועה, הרכב הממשלה, אנשים אחרים... עלינו להפוך לסלחניים יותר בכך שנהיה ריאלסטים יותר לגבי הכיוון האמיתי שאליו הדברים מתפתחים.
4. הקרבה. אנחנו מתוכנתים לחפש את היתרון שלנו, אבל עדיין יש לנו את היכולת המופלאה לוותר על הסיפוק העצמי בשם הצלחתו של מישהו או משהו אחר. אנחנו לא נוכל לנהל משפחה, לאהוב מישהו אחר או אפילו להציל את כדור הארץ אם לא נשמור על אומנות ההקרבה. 
5. נימוס. לנימוס יצא שם רע. לעיתים קרובות אנחנו מניחים שזה להיות מזויף (שזה מכוון למשהו רע) על חשבון של להיות באמת עצמינו (שזה מכוון למשהו טוב). עם זאת, להציג לאחרים את מה שנמצא עמוק בתוכנו, עלול לחשוף מדי את העצמי העמוק ביותר שלנו. אנחנו צריכים ללמוד נימוסים, שהם אינם רעים, הם הכרחיים כקווים מנחים של הציויליזציה. הנימוסים מקושרים באופן ישיר לסובלנות; היכולת לחיות לצד אנשים שלעולם לא נסכים איתם, אבל באותו זמן, לא נתעלם מהם. 
6. הומור. נראה שהצד המצחיק של הדברים זה לא דבר רציני כל כך, אבל זה מתקשר לחוכמה, בגלל שזה סימן למישהו שיכול לשים את האצבע על הפער בין מה שאנחנו רוצים שיקרה לבין מה שלמעשה החיים יכולים לספק לנו; מה שאנחנו חולמים להיות ומה שאנחנו באמת, מה שאנחנו מקווים שאחרים יהיו ומי שהם באמת. כמו כעס, הומור צומח מאכזבה, אבל זו אכזבה שמאותגרת על ידי האופטימיות. זה אחד הדברים הטובים ביותר שאנחנו יכולים לעשות עם הצער שלנו.
7. מודעות עצמית. להכיר את עצמנו זה לנסות לא להאשים אחרים על הבעיות ומצבי הרוח שלנו; זה לקבל מושג לגבי מה שקורה בתוכנו, ומה שבעצם שיך לעולם שמסביבנו. 
8. סלחנות. הסלחנות היא הזכרון הארוך של הפעמים שבהם לא יכלנו לחיות בחיינו בלי שמישהו יחתוך אותנו בצורה מרושלת. זו ההכרה שהחיים עם אחרים לא אפשריים ללא התנצלות על טעויות.
9. תקווה. האופן שהעולם נראה כיום הוא בסך הכל הצל החיוור של איך שהוא יכול להיות יום אחד. אנחנו עדיין בהתחלה של ההיסטוריה. ככל שנתבגר היאוש יהפוך להיות קל יותר, כמעט גמיש (לעומת גיל ההתבגרות, שאז היאוש היה מגניב ומסקרן). הפסימיזם אינו הכרחי, כמו גם אופטימיות שיטחית.
10. בטחון. הפרויקטים והתכניות הגדולות ביותר קורסים לנו בגלל לא אחר מאשר שלא העזנו מספיק. בטחון זה לא יהירות, זה מובסס על הידיעה שהחיים כל כך קצרים ושיש לנו כל כך מעט להפסיק בשעה שאנחנו מסכנים הכל.

אלן דה בוטון 

יום שישי, 1 בפברואר 2013

הנזיר והחזיר

הקרב המחולל בתוכנו תמיד בין הנזיר והחזיר אינו מבטא דילמה אתית. אנחנו לא צריכים להתרכז בשאלה - מי ינצח. חיים אנושיים הם חיים שאין בהם מנצח, אבל תמיד יש בהם קרב. אנחנו תמיד מעירים את החזיר כשהנזיר עומד לנצח ולהיפך.
כמו הקרב בין הסופר אגו והאיד. לעולם לא יהיה אחד מהם מוחלט והשני אפסי. ללא אחד מהם אין "אני". האני הוא עצם הקרב. בלי האיד נהפוך להיפר-רציונליים, ללא הסופר אגו נהפוך לחיות.
החיים האנושיים במהותם הם אלה שבהם מתחולל לעולם הקרב. לעיתים ידו של זה על העליונה ולעיתים של זה אבל לעולם יש קרב. 

יום חמישי, 31 בינואר 2013

לא שולטים בעצמנו

מהי תרבות הצריכה?
בכל הנוגע לצריכה שלנו, נראה כי אנחנו הופכים להיות יותר ויותר חרדים.
ממה חרד הרדי?
הוא יוצא מנקודת הנחה שהוא לא יכול לשלוט בעצמו. הוא יודע שהאישה היא יפה ומושכת, ומכיוון שאינו יכול לעמוד בזה הוא עוטף אותה בבגדים (קורא לזה צניעות) או מונע ממנה לשיר וכו'.
כך אנחנו. כל הזמן מתלוננים על המחירים היקרים. של הטאבלטים למשל או אייפון. אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שלא נצליח להשתלט על עצמנו ונקנה טאבלט, ולכן מתלוננים ממש על מחירו.
בואו נודה - לא כולנו (רובנו) צריכים באמת טאבלט. אז אולי נפסיק להיות חרדים - מעצמנו?

יום שבת, 5 בינואר 2013

מלחמות

מלחמות מאפשרות לנו לסבול דברים קשים. איש מדמם ברחוב, בזמן שלום, פחות נסבל מחיילים מתים בואדי בזמן מלחמה. אם כך, לעיתים אנחנו במאבק כלשהו שעדיף לכנותו מלחמה.
לדוגמה - טיפולי פוריות. זוגות נכנסם ממש למלחמה באי-הפוריות או מלחמה למען הילד שיבוא. כך הם מצליחים לסבול טיפולים קשים. כל גם במלחמה בסרטן. אם זו לא הייתה "מלחמה" - היינו מוותרים ממזמן.

יום רביעי, 19 בדצמבר 2012

נתון על דיכאון

גברים רווקים/פרודים/גרושים חווים יותר דיכאון מאשר גברים נשואים.
נשים רווקות/פרודות/גרושות חוות פחות דיכאון מאשר נשים נשואות.

Hurts like heaven

"When you use your heart as a weapon it hurts like heaven"

Coldplay

יום שלישי, 11 בדצמבר 2012

הספד

הספדים, מטבעם, מפארים את המת, והמילים היפות והידועות מגויסות מאליהן. אבל לעיתים רחוקות, מאוד רחוקות, המת הוא זה שמפאר את המילים היפות.

אמפתיה

תמיד לראות את הזולת במלוא עומקו, מתוכו ולא מתוכי.

יום שבת, 8 בדצמבר 2012

זוגיות

אולי אשנא אותך יותר, אבל לעולם לא אוהב אותך פחות.

אקזיסטנציאליזם


Existence precedes essence



אקזיסטנציאליזם על רגל אחת

"אנו בני האדם, מצטיירים כיצורים מחפשי משמעות שאיתרע מזלם, שהם נזרקו לתוך עולם נטול משמעות מעצם טיבו. אחת המשימות החשובות בחיינו היא להמציא משמעות שתהיה מוצקה די לתמוך בחיים ולבצע את התרגיל המתוחכם של התכחשות לכך שאנו עצמנו המצאנו את המשמעות הזאת"

ארווין ד. יאלום

יום שישי, 7 בדצמבר 2012

ההיגיון אינו יריב שקול לתשוקה

ההיגיון אינו יריב שקול לתשוקה, עלינו למצוא דרכים להפוך את ההיגיון לתשוקה. להפוך את חקירתו העצמית של האדם לתשוקה. 

יום שני, 26 בנובמבר 2012

כמו יונה שמתלוננת על האויר..

מה מפריע לנו בחיים? החיים! כמו שיונה מתלוננת על שקשה לה לעוף בגלל האויר (קאנט). החיים גורמים לנו לעיתים קרובות מאד לאי-נחת (ולא למחלה). כדי להתגבר על אי הנחת צריך פילוסופיית חיים, כוכב הצפון, כייון (ולא תרופה).
אי הנחת היא החיים. היא מובילה לתנועה, לשינוי ולהתפתחות. המוות מלמד אותנו לחיות, כשרע אנחנו הופכים למחפשי הטוב, כשצוב אנחנו מעריכים חברות טובה. 

יום שלישי, 16 באוקטובר 2012

אהבה היא נתינה

רוב בני האדם, מטרידה אותם השאלה כיצד להיות נאהב, כיצד להיות "אהיב", ולא בעיית "היותם אוהבים, מסוגלים לאהוב".
האהבה היא פעילות, היא אקטיבית, לא סבילה.
הנתינה איננה ויתור על משהו, אין בה גריעה של נכסים, אין בה הקרבה. תפיסה קלוקלת זו רווחת מכיוון שתפיסת היחסים בין בני אדם נעשתה "מסחרית", "כלכלית", כחליפין של תובין. ראיית הנתינה אכקט של ויתור היא גם תוצאתה של אוריינטציה בלתי פרודוקטיבית, כזו שעל פי נכסי האדם הם בגדר נתונים סבילים, קפואים.
רק אדם שהתגבר על התלות, על הנרקסיסטיות, וסיגל לעצמו עצמאות, ביטחון ואומונה בכוחותיו האנושיים מסוגל לאהוב.

אריך פרום

העוצמה של האדם

העוצמה של האדם היא לגבור על עצמו תמיד

תמצית האקזיסטנציאליזם

התשובה לשאלות ה"למה אני חי?", מספקת תשובה לשאלות ה"איך אני חי?".

אדם עומד נוכח העבר ונפשו יוצאת אליו

אדם עומד נוכח העבר ונפשו יוצאת אליו. הוא היה רוצה להקיץ את המתים, אבל מפני שאינו יכול לעשות זאת הוא חי בשליחותם. הוא רוצה לאחות את מה שנשבר, אך כיוון שאינו יכול לעשות זאת, הוא רואה את עצמו חי כשליח החיים השלמים מן העבר. הוא רואה את עצמו חי לאורו של צו, לקיים את חייהם של המתים, בתוך החיים שעדיין לא מתו.

אידאה שלמענה ארצה לחיות ולמות

מה שחסר לי בעצם הוא לברר לעצמי מה עלי לעשות. לא מה עלי להכיר. שומה עלי להבין את ייעודי. החשוב הוא למצוא אמת שתהיה אמת עבורי. למצוא את האידאה שלמענה ארצה לחיות ולמות. מה שחסר לי הוא לחיות חיים אנושיים שלמים ולא רק חיי ההכרה, לבסס את פיתוח רעיונותי על משהו הקשור בשורשים העמוקים ביותר שלי.

סרן קירקגור

אלה גלבמן סולנקו


אלה הוא סוג עץ ממשפחת האלתיים, שכמה ממיניו נפוצים בארץ ישראל. לחלק מהמינים פירות טובים למאכל.
מינים שונים של אלה מוטפלים על ידי מינים שונים של כנימות מקבוצת כנימות האלה. כנימות אלה יוצרות עפצים בעלי צורות שונות, המשתנות ממין אחד של כנימה למשנהו.

אלה אטלנטית (שם מדעי: Pistacia atlantica) היא עץ גדול ממשפחת האלתיים. תפוצתה בישראל משתרעת מהגולן והגליל העליון עד הר הנגב, בעיקר באזור חגורת הספר.
השם "אלה" מופיע בתנ"ך יותר מעשר פעמים. העץ מאריך להתקיים מאות שנים. היקף הגזע גדול, וקוטרו יכול להגיע ל-2 מ'. גובהו מגיע עד 15 מ'.

פיסטוק (שם עברי מלא: אלת הבטנה או אלה אמיתית, שם מדעי: Pistacia vera) הוא עץ המתנשא לגובה 10 מטרים. מוצאו מהאזורים ההרריים שלאיראן, טורקמניסטן ומערב אפגניסטן. לעץ עלים נשירים דמויי נוצה המסודרים באופן שווה לאורך הפטוטרת ואורכם בין 10 ל-20 ס"מ. עץ הפיסטוק הואעץ נשיר, ומתחלק לעצים זכריים ונקביים. לעץ פרחים בעלי עלי כותרת והם נוצרים ממַכְבֵּד. הפרי הוא בלוט בעל זרע מוארך העטוף בקליפה קשה ובתוכה לבה ירוקה לא רכה העטופה בקרום סגול אדום חום. הליבה היא החלק האכיל והיא בעלת טעם ייחודי.
לאחר שהפרי נקטף, קליפתו מתייבשת ומחליפה את צבעה מירוק לצהוב (בזנים מסוימים הגוון צהוב אדמדם) ונפתחת מעצמה באופן חלקי (ראו בתמונה).
בישראל, כמו בהרבה ממדינות העולם, נהוג לאכול את הפיסטוק לאחר שהוא הומלח ונקלה. את הפיסטוק ניתן למצוא בלא מעט מאכלים מתוקים שמוצאם ממדינות ערב כגון בקלווה, רחת לוקום וקנאפה. בישראל יש המוסיפים לשם את המילה חלבי (רמז למוצאו של הפיסטוק מחאלב שבסוריה). ישראל היא הצרכנית הגדולה ביותר בעולם, ביחס לגודל האוכלוסייה, של פיסטוק.

אלת טרבינת (שם מדעי: Pistacia terebinthus), היא מין עץ ממשפחת האלתיים, הנפוץ בחורש הים תיכוני בחלקו המערבי של אגן הים התיכון, ממערב טורקיה ועד ספרד. זהו עץ נשיר דו-ביתי, בעל עלים מנוצים.
במזרח הים התיכון תופס את מקומו האקולוגי המין אלה ארצישראלית, הנבדל ממנו בעיקר במספר זוגות העלעלים ובכך שעלעליו מחודדים בקצותיהם. יש חוקרים הרואים בשני העצים תת מינים של מין אחד, ואחרים מסווגים כל אחד כמין נפרד. כך או כך, שניהם נחשבים טקסוניםויקריים, כלומר טקסונים בעלי תכונות דומות המחליפים זה את זה באזורי תפוצה שונים.

אלה ארצישראלית (שם מדעי: Pistacia palaestina), היא מין עץ ממשפחת האלתיים. זהו עץ נשיר דו-ביתי, המגיע לגובה של כ-10 מטרים ומאריך חיים עד מאות שנים.
בעת הלבלוב והפריחה החלים באביב בולט העץ בצבעו האדום, המשתנה לירוק עם התבגרות העלים. עליו מנוצים וציר העלה מעוגל. העלעליםמחודדים ומסודרים בזוגות. כל חלקי העץ מכילים שרף הדומה לשרף אלת המסטיק הנקרא "מסטיקא" וכך כל השרפים של עצי האלה נקראים בשם זה.
האלה הארצישראלית שכיחה בחורש הים תיכוני ברחבי המזרח התיכון, ומופיעה לרוב בחברת אלון מצוי. יש חוקרים הרואים בה תת מין של המין אלת טרבינת (Pistacia terebinthus) הנפוץ בחלקו המערבי של אגן הים התיכון, ואחרים מסווגים אותה כמין נפרד. כך או כך, שניהם נחשבים טקסונים ויקריים, כלומר טקסונים בעלי תכונות דומות המחליפים זה את זה באזורי תפוצה שונים.

אלת המסטיק (שם מדעי: Pistacia lentiscus) היא שיח, ירוק עד מהסוג של עצי האלה, נפוץ במיוחד בחורשים באזורים ים תיכוניים נמוכים. כיום הוא גדל בעיקר בדרום-מערב האי היווני כיוס באזור הנקרא מסטיקוחוריה (כפרי המסטיק ביוונית) וממנו מייצאים את שרף אלת המסטיק הנקרא "מסטיקא" המשמש כיום לצורכי מזון ותעשייה ובעבר שימש בעיקר לצורכי רפואה. גידולים נוספים ישנם בטורקיה וסוריה מהם מכינים גלידות.
גובהו של השיח כ-0.5 עד 2 מטר.
העלים והצמח מכילים שרף ריחני הנוטף לאחר פציעה. בימי קדם היו מכינים ממנו חומר לעיסה (מכאן מקור השם "מסטיק" שהוא ביוונית "מסטיכה", Μαστιχα וגם בפיניקית משמעו "לעיסה" או "ללעוס", באנגלית "Mastic" או "Mastix"), וכן סם מרפא לתעשיית התרופות העוזר לנשים הרות, חיזוק הרחם והסדרת המחזור החודשי, מסייע לעצירת דימום מחזור הוסת, עצירת פצעים בגוף, מונע זיהומים בבטן, ועוזר נגד הצטננות בחורף, וחומר חיטוי נגד חיידקים, לחניטה של מתים, לייצור משחות שיניים וסתימת חורים זמנית בשיניים. שרף אלת המסטיק משמש בתור תבלין ובתור חומר קשירה או חומר מייצב להכנת ממתקים או קינוחים מזרחיים כגון רחת לוקום או גלידה מסטיק ומתאים להכנת פודינג או סחלב (משקה) וגם להסמכה של ריבה ועוגהומשמש גם בתור תחליף לקורנפלור וג'לטין. ויכול להחליף את החומר הנקרא אבקת C.M.C המשמש לייצוב גלידות. חיקוי סינתטי של החומר ללעיסה משמש כמרכיב מרכזי במסטיק. ישנם עוד שימושים רבים ונוספים לשרף אלת המסטיק לתעשייה בתור ציפוי לחומרים שקופים כגון זכוכית, ופלסטיק ולייצור של ציפוי ורנית ודבק, ולצורכי קוסמטיקה לייצור בושם, שמנים וקרמים לגוף. בבתי מרקחת ובתי טבע השרף של עץ אלת המסטיק ביחד עם שרף עץ הלבונה נקראים בשם "מסטיק ערבי" או "מסטיק תימני".
הפירות נאכלים על ידי ציפורים, המפיצות את הזרעים למרחק. לבני-אדם הם גורמים לשלשול. גזע העץ משמש לתעשייה קלה של רהיטים.
הצמח גדל באזור אגן הים התיכון למרגלות הרים ממזרח ומערב, בעיקר עד גובה 300 מטר. הוא מלווה את החרוב ומאכלס מספר רב של קרקעותוסלעים.
בתקופת טבח כיוס לא נרצחו תושבי אזור מסטיקוחוריה הודות לגידולי אלת המסטיק שממנו הופק שרף המסטיקא ששימש את הסולטאן ואת האימפריה הע'ותמנית.





נאורות?

החברה מצויה בתוך פרדוקס מעגלי. דווקא בעידן שבו האנושות משתבחת בנאורות, ביתר שוויון ובחירות אזרחית, עדה ההיסטוריה לצמיחתן של צורות דיכוי חדשות ומתוחכמות מבעבר. סוגי ניצול של בני אדם קיימים מאז ומעולם, אך הגרוע שבהם הוא הדיכוי הפנימי. זה מתבטא בהפנמה ממוסדת ושיטתית של סמכות, ובהיענות מרצון לתביעותיה הדכאניות. כשדיכוי מהסוג הזה שורר בחברות בנות תקופתנו, המקיימות באורח חוקתי עקרונות דמוקרטיים וליברליים והמאפשרות לכאורה אוטונומיה של הפרט, הריהו חמור שבעתים - נאורות כהונאת המונים.

ביודעין או שלא ביודעין מונהג החינוך על פי השקפת עולם המשרתת את המבנה החברתי הקיים. תהליכו מכוון לתפקוד תועלתני, המזניח את ההתייחסות לשאלות ערכיות בעלות משמעות המתייחסות לזהות האינדיבידואלית ולחברה האנושית.

הוגי דעות וחוקרים מאירים על התעוררות רוחנית שהם מוצאים בתקופתנו. הרקע לכך הוא הסובייקטיביזם הקיצוני והרלטיביזם הקיצוני שהתפתחו כגידולי פרא כתוצאה מכישלונה של הציוויליזציה המודרנית להציע לבני אדם טיעונים מנומקים לתכלית החיים ולטוב בחיים.

את תכליתה של התיאוריה הביקורתית יש לחפש לא ברפרודוקציה של החברה הנוכחית אלא בהפיתה לחברה צודקת.

הורקהיימר


מדרג הצרכים של מאסלו

לאדם אין רק צורכי קיום בסיסיים, אלא גם צרכים רוחניים, "טבע נשגב".

מדרג הצרכים ההבסיסיים לעליונים:

1. צרכים פיזיולוגיים - רעב, צמא, נשימה.
2. צורכי ביטחון - הרגשת הגנה, התרחקות מסכנות.
3. צורכי אהבה והשתייכות.
4. צורכי הערכה - הישגיות, כוח, הערכה, יוקרה, מעמד.
5. צרכים קוגניטיביים - הבנה, חקירה, סקרנות, התמודדות עם הבלתי ידוע.
6. צרכים אסתטיים - סדר, סימטריה, שיטה, במנה, יופי.
7. הצורך בהגשמה עצמית.

לצרכים הגבוהים מקורות אנרגיה רבי עוצמה, שיש בהם כדי לכוון את האדם לצמיחה ולהגשמה עצמית. צרכים אלה לעולם אינם אומרים די: ככל שהם מסופקים יותר, כך הם גדלים ומתעצמים ותובעים מענה נעלה יותר.

חוויות שיא - Peak experience

המונח "חוויית שיא" בא לתאר חוויה דתית או רוחנית הנובעת מצמיקה עקב אירועי חיים משמעותיים.

חלוקה נכונה של האוכלוסייה איננה בין מי שחוו חוויית שיא לבין מי שלא חוו חוויה כזאת מעודם, אלא בין מי שמכירים בה לבין מי שמתקשים להכיר בה. האחרונים הם בעלי מבנה אישיות שבעטיים הם חוששים מחוויית שיא, וכשהיא מתרחשת הם מדחיקים אותה, מתכחשים לה, מתרחקים ממנה או משכיחים אותה מלבם. גישה זו אופיינית לטיפוסי אישיות "רציונליסטית", "חומרית", "מכניסטית" או "מעשית". הם רואים בכל התנסות טרנסצנדנטית אי-שפיות, אובדן מוחלט של שליטה, שעבוד לרגשות וחריגה אל מעבר למציאות.

חוויית שיא מחדדת אצל האדם את תחושת תקפותה של העצמיות ושל הצדקת הערכים הפנימיים שלו. האדם מזהה ומעריך מטרות, צרכים והתנסויות ש"שווה לחיות למענם". חוויית שיא יוצרת באדם זיקה לאוניברסליות ולנצח. העולם הנגלה בחוויה כזאת הוא יפה, טוב, נכסף ובעל ערך. מתגברים רגשות הטוב באדם - עדינות, נדיבות, ולפי הנסיבות גם הנאה וצער. אדם חש פליאה, יראה, ענווה, כניעה וסגידה כלפי החוויה. התנגשות, חד מימדיות וקוטביות, האופייניות לשגרה, נעלמות, ובמקומן נוטה אדם להשתלב ולהתאחד עם העולם. החוויית שיא נעשית זהותו של האדם שלמה יותר. הוא נהיה אחראי, עצמאי, החלטי, יצירתי ופעיל יותר מאשר בכל מצב אחר.הסובייקט שבאדם מתחזק, תלותו בעולם הפיזי מצטמצמת והוא נזקק למילוי צרכים גבוהים יותר.

משעה שחווינו את השמימי, אנו זוכרים אותו עד יומנו האחרון, מפרנסים את עצמנו בזיכרונות, ומחזקים את עצמנו בימי מצוקה.

החיים הרגילים הם מעין "חצי חיים". רק בעת חוויות שיא אנו ערים, פעילים, זריזים, תודעתיים וחיוניים לגמרי. או שרויים באמצעותם בדרגת חיים גבוהה יותר, ודרכה ניתנת לזו הזדמנות להתבוננות מעמיקה במציאות.

אברהם מאסלו

יום שני, 15 באוקטובר 2012

דת מוסדית ודת אישית

הדת המוסדית כוללת את התאולוגיה, הארגון, ההיררכיה, הפולחן, הקורבנות, המצוות והטקסים. הדת האישית מכוונת אל נטיותיו הפנימיות של האדם עצמו, אל מצפונו, אל חוסר האונים שלו, אל חיפושיו אחר מזור. בדת המוסדית המושא הוא האלוהים. בדת האישית - האדם.

ויליאם ג'יימס

ההבדל הוא כהבדל בין מסירות (תנועה למעלה ופתוחה) לאדיקות (תנועה למטה וסגורה).

לעיתים, דווקא אנשים אתאיסטים, מאלה שיש בהם זיקה דתית, חווים חוויות דתיות או טרנסצנדנטיות יותר מאשר דתיים שמרנים. הם יוצרים מתוך עצמיותם, מתוך התלבטות רבה, את תפיסת עולמם ומעצבים את ערכיהם, כך שהם רציניים יותר בהתייחסות למוסר, לערכים ולפילוסופיית החיים.
אצל אנשים דתיים במובן השמרני, הדתיות מכסה תחומים מצומצמים בלבד בחייהם. מוטיבים דתיים כמו רחמים, הודיה, וקדושה באים לידי ביטוי בגבולות של תפילה או חג ומועד המוקדשים להם. יתר חלקי חייהם חסרים חוויות דתיות. בפועל, דתיים אורתודוקסים מחלנים (הופכים לחול) חלקים גדולים מחייהם. לעומתם, בני אדם שדתיותם איננה ממסדית, פתוחים יותר לחוויות דתיות. השמים פתוחים להם.

אברהם מאסלו

יום רביעי, 3 באוקטובר 2012

האדם אינו אלא עבד של הזמן הקצר

לעיתים קרובות בעלותי אני מדלג על פני מדרגות - ושום מדרגה לא תסלח לי על כך.

פרידריך ניטשה

אמנות רבה ונדירה

וכי רוב בני האדם אינם רואים עצמם בחינת עובדות עם גמר בישולן??

שיהא אדם מטביע סגנון לאופיו שלו עצמו - אכן זו אמנות רבה ונדירה!

זוהי החירות הנובעת ממות האלוהים - האדם אחראי למציאות וליצירתה, משום שאין ישות אחרת שאחראית לה.

פרידריך ניטשה

ריזום

בטבע אין שרשרת דטרמיניסטית אחת כי אם ריבוי של שרשראות כאלו אשר יוצרות מגוון עצום של צירופים אקראיים. מהרכב טבע נדיר יכול להפציע תוצר נעלה. ככל שיעז האדם לגעת בחלקים אפלים, כך גדלים סיכוייו להגיע לצירופים נדירים יותר של חיים.

על אף הדטרמיניזם, הריבוי העצום של האפשרויות מאפשר ממילא בחירה - הרי היא חופש היצירה של האדם. לאדם יש יכולת עקרונית לצרף צירופים חדשים שונים מקודמיהם.

אפשר ליצור מתוך הטבע, אך לא ניתן לשנות אותו.

הבחירה באפשרות מסוימת, הוויתור על אפשרויות רבות אחרות וקבלת אחריות הם על הבחירה והן על הוויתור הם המאפיינים את היוצר. זוהי חירות הרוח, גדולה שאדם שואף אליה ואף זוכה בה לפעמים, לאחר מאבק מתיש.

המציאות כולה היא אסופה חסרת משמעות של מקרים ניטרליים אפשריים המצפים למימוש, וכשלעצמם, לפני שחלה עליהם פעולת הבחירה האנושית, אין הם מכילים שום משמעות או איכות, ודאי שלא הכרח. 

דווקא מי ששואף אל על...

וחפץ להגיע בתוך כך לגדלות נפש, חייב להכות שורשים עמוק באדמה. הדרך לשמיים עוברת במעמקי הארץ! עלליו להיות מועלה ולא רק נעלה. 

תפרצותה של דת מוכיחה, שהאדם אינו מוצא עוד סיפוקו מן האדם

הדת היא היפוכונדריה רומנטית של בני אדם.

אידיאל אוטופי הוא חולשה המביאה להסתלקות מן העולם הממשי ולהפניית עורף לעקרון החיים. אידיאל ממשי שאינו אוטופי, צומח מתוך החיים ומעניק ערך לקיים ולממשי.

שימרו אמונים לארץ ואל תאמינו לכל המדברים אליכם על תקוות שמימיות.

פרידריך ניטשה

צו קטגורי חדש: חייה כל רגע כך שתחפוץ בו שוב ושוב

כי החיים מפעמים באדם ברגע אחד קט, והמציאות היא הזרימה של מכלול הרגעים האלה.

פרידריך ניטשה

האדם האותנטי אינו מגשים את טבעו הפנימי, אלא יוצר אותו בחופשיות

פרידריך ניטשה

מהם החיים בעיני ניטשה?

מהם החיים בעיני ניטשה? לכאורה אין הם אלא ניגודו של המוות (תרועת הכן לחיים המנצחים את המוות ואת החלוף), אך הניצחון על המוות איננו חשוב כשלעצמו. ניטשה לא היה מעוניין בחיים לשמם, כי אם בחיים הגדולים. אך גם הגדרה זו אינה שלמה: הוא לא כיוון לחיים גדולים בלבד, אלא לחיים גדלים, הולכים ומתעצמים - כוונתו הייתה לסנגור מסדר שני, לא בין חיים למוות ולא בין חיים גדולים לקטנים, אלא בין תנועת ההתעצמות של החיים ובין צמצום החיים ושקיעתם. הניגוד האמיתי הוא בין חיוניות (קו חיים מתעצם ועולה) לניוון (קו חיים מצטמצם ויורד).

אלי אילון

כלא המטפורות

דמויי עכבישים אנו, בתוך רשת הקורים שלנו עצמנו.

האדם מפרש את המציאות, אין הוא מכיר אותה.

פרידריך ניטשה

יום ראשון, 30 בספטמבר 2012

מוות וחיים

אחת הטרגדיות הגדולות של קיומנו היא שאת החיים אפשר להבין אך ורק במבט לאחור, אך הצרה היא שצריך לחיות אותם קדימה.

סרן קירקגור

המוות הוא המדריך לחיים. הציפייה למוות מלמדת את האדם לנהוג נכון, לחיות נכון. היא מחדדת את תחושת הממשות ולא מקהה אותה. רק מציאותו של המוות מחייבת אותנו להעדיף דבר אחד על פני דבר אחר.

חיים שפירא

כאשר נולדת כולם צחקו ואתה בכית. חיה את חייך כך, שביום מותך כולם יבכו ורק אתה תצחק. המוות הורס את הגוף כשם שהורסים את הפיגומים בהיגמר הבניין. מי שבניינו הושלם, ישמח להריסת הפיגומים.

טולסטוי

הדברים היחידים שנשארים שלנו הםאלה שנתנו לאנשים אחרים.

חיים שפירא

בסוף החיים אתה תמיד מבין שכל חייך היו שיעור ושהיית תלמיד פזיז ולא קשוב.

וסילי רוזנוב

לעולם האדם אינו מאושר או אומלל כפי שנדמה לו

פרנסואה דה לה רושפוקו

אלוהים יסלח לי - זוהי עבודתו.

God forgive me - it's his job.

היינריך היינה

הגיעה השעה לתפילת ערבית

אושוויץ, קבוצה של יהודים טבעה את אלוהים למשפט.
הם האשימו אותו באכזריות ובבגידה. כמו איוב, הם לא מצאו נוחם בתשובות הרגילות לבעיית הרוע והסבל בעיצומה של הזוועה שפקדה אותם. הם לא מצאו צידוק לאלוהים, נסיבות מקלות כלשהן, על כן הרשיעו אותו בדין וקבעו שהוא ראוי לעונש מוות. הרב קרא את גזר הדין, אחר כך נשא את עיניו ואמר שהמשפט הסתיים: הגיעה השעה לתפילת ערבית.

מתוך "ההיסטוריה של אלוהים" - קארן ארמסטרונג

איוב - תבונותיו של הרמב"ם

הרמב"ם סבור כי אמונתו הדתית של איוב עברה תהליך של רציונליזציה.
איוב היה צדיק אך לה היה חכם, וכל הספר כולו הוא סיפור רכישת החוכמה של איוב. אם בראשית הספר נבעה אמונתו של איוב מכוחה של המסורת ולא מכוחה של מחשבה עצמית, הרי שבסוף הספר אמונתו היא פרי חקירתו ותבונתו האוטונומית.
בעקבות העתקת התשוקה מן החומר לרוח ומן העולם לאלוהים, חדל איוב לסבול. היעלמות הסבל של איוב לא התרחשה משום שהרעות בוטלו, הן עודן קיימות במלוא עוצמתן, אך הוא הפסיק לחוות אותן כרעות. האירועים ה"קשים" עצמם הם חסרי מטען, הם אינם טובים או רעים. אולם האופן שבו חוה האדם את האירועים הוא המכריע והוא תלוי באדם. מאחר והתודעה היא המקור לחוויית המצוקה, ניטן לבטל חוויה זו באמצעות שיבה אל הצודעה ועיצובה מחדש.
הרצון "לבלוע" את המציאות מיילד סבל, ואילו השאיפה להבין אותה מביאה לאושר. הרמב"ם אינו מציע תשובה לבעיית הרע, הוא מציע התמודדות. במקום תיאודיציה - הוא מציע תרפיה.

מתוך "סודותיו של מורה הנבוכים" - מיכה גודמן

לא צריך להבין דברים כדי להאמין בהם, אלא צריך להאמין בדברים על מנת להבינם.

תומס אקווינס

משבר --> חוכמה --> צמיחה

יום שבת, 29 בספטמבר 2012

אי אפשר לאהוב מבלי לרעוד

You can not love without shaking

סימון וייל

צעיף הבערות

צעיף הבערות הוא ניסוי מחשבתי שהציע הפילוסוף ג'ון רולס (מתוך ספרו של חיים שפירא - קהלת).
הצעיף מסתיר מהאדם עצמו את כל העובדות אודותיהם: דת, מין, מעמד, צבע עור וכו'.
כאשר ישנו צעיף הבערות, סביר יותר שהחברה תפעל למען צדק ושיוויון יותר מאשר בלעדיו. הרעיון הוא שאם האדם אינו יודע לאיזו קבוצה באוכלוסייה הוא משתייך, אין זה סביר שיפעל להעדפת קבוצה אחת על פני האחרת, אלא ינקוט תהליך קבלת החלטות שיתייחס בהוגנות מרבית לכל.

דוגמה א - בתחילת המאה ה-19, בהצבעה האם לבטל את עבדות השחורים, סביר שאם לא אדע מה צבע עורי, אעדיף להצביע בעד הביטול משום שאני אחשוש שמא אני בעצמי אהיה לעבד במידה וצבע עורי שחור (ואיני יודע מכך).
דוגמה ב - בהצבעה על מתן זכויות שוות לנשים אצביע בעד מתן זכויות משום שאיני בטוח לגבי מיני. 

משטר צודק?

ולמה אין זה אפשרי להקים משטר צודק? כי הצודק, לרוב, אינו חזק, ולחזק, לרוב, אין עניין מיוחד להיות צודק.

חיים שפירא

כשנכשלו האנשים בניסיותיהם להפוך את הצודק לחזק, הם הפכו את החזק לצודק.

בלז פסקל

החוק במלוא הדרו ושוויוניותו אוסר הן על העניים והן על העשירים לישון מתחת לגשרים, לקבץ נדבות ברחוב ולגנוב לחם...

אנטול פראנס

עושר

כל זמן שברשותי שני מעילים ולאחר אין אפילו אחד, שותף אני לפשע. העושר הוא גניבה בחסות החוק

טולסטוי

אחרי שהבינו בני האדם שאושר ממשי לא נועד להיות מנת חלקנו, החליטו רבים לפתוח במירוץ להשגת האושר המופשט - הכסף.

ארתור שופנהאואר

לעולם לא יוכל איש עשיר לומר "עשיתי די"

טולסטוי

אושר אפשרי?

אילו חתרו בני האדם רק להיות מאושרים, ייתכן שהיה זה אפשרי, אולם הם חותרים להיות מאושרים מאחרים, וזו כבר בעייה גדולה, כי את אושרם של אחרים נוטים בני האדם להעריך יותר מכפי שהוא, ואת אושרם שלהם הם מבינים לרוב רק לאחר שנגוז.

מונטסקיה

מהו הכוח שסוחב את הגווייה שלי לכל מקום??

What power would carry my corpse everywhere??

שעמום

שעמום זוהי התשוקה שתהיה לנו תשוקה.

חיים שפירא

תשוקה

תכונת הבסיס של תשוקה היא לא להגיע לסיפוק, אלא להמשיך לשכפל את עצמה.

סלבוי ז'יז'יק

לא נראה לי שאומר אי פעם כי הבטתי מספיק בנשים נאות.

חיים שפירא

יהירות ובוז עצמי

יהירות = טעות שיפוט עם מוטיבציה.
בוז עצמי = "גם מי שבז לעצמו, מעריך את עצמו מאוד על ביזוי עצמי זה והיה רוצה שגם האחרים יעריכו אותו על כך".

חיים שפירא

בוז עצמי = יהירות

לגבור על התשוקה

השכל אינו יכול לגבור על תאוות או תשוקות. מה שיכול להביס תאווה או תשוקה הוא תאוות ותשוקות חזקות יותר.

ברוך שפינוזה

חוכמה ואמת

החוכמה הנעלה והאמת דומות למי תהום טהורים. נניח שמישהו מזג מים אלה לכלי מזוהם. כיצד נוכל לדעת שפעם היו אלה מים זכים? אי אפשר לזכות אפילו בקמצוץ של חוכמה ואמת מבלי לעבור תהליך של היטהרות פנימית.

טולסטוי

אנשים מאושרים?

אנשים מאושרים הם אנשים שאנו לא מכירים מספיק.

חיים שפירא

אנו חיים ומתים באותה העת ממש

אנו חיים ומתים באותה העת ממש. כל דקת חיים מקרבת אותנו בדקה לעבר מותנו.

חיים שפירא

ברגע הלידה של בן אנוש מתחילה הספירה לאחור

סולון

צעירות וזקנה

מנקודת ראותה של הצעירות החיים הם עתיד אינסופי,
מנקודת ראותה של הזקנה החיים הם עבר קצרצר.

ארתור שופנהאואר

ייאוש

איש מיואש הוא עד כדי כך גאוותן, שאינו מאמין אפילו ביכולתו של האל לעזור לו.

חיים שפירא

אמת טריוויאלית ואמת עמוקה

אמת טריוויאלית זו אמת שהיפוכה שקר (2+2=4), אמת עמוקה זו אמת שהיפוכה אמיתי לא פחות (העולם זה מקום טוב לחיות בו).

תומס מאן

האסתטי, האתי והדתי = שיר השירים, משלי וקהלת = תזה, אנטיתזה וסינטזה


סרן קירקגור:
1. השלב האסתטי (הסובייקטיבי) - אני היחיד בעולם ועסוק בסיפוק צרכים ותשוקות.
2. השלב האתי (האובייקטיבי) - יש אחרים בעולם ויש לדאוג או לפחות לא לפגוע בצרכיהם ותשוקתם. האתי חייב לגבור על האסתטי. 
3. השלב הדתי - מעטים נמצאים בשלב זה משום שנדרשת קפיצת אמונה. חזרה לשלב הסובייקטיבי תטך גילוי עצמי אותנטי. 

שלמה המלך (מיוחס לו):
1. שיר השירים - ליריקה אירוטית
2. ספר משלי - עצות ופתגמים
3. מגילת קהלת - תהיות וחשבון נפש. כיצד לחיות את החיים ומהם בכלל החיים 

חיים שפירא

הגל:
1. תזה.
2. אנטיתזה
3. סינטזה

בין שלב לשלב זו "קפיצה". כל שלב מיילד את השלב הבא.

מאוד קשה לי לזכור את כל דעותיי

פרידריך ניטשה

ענתי


הריון אלה



בת חודשיים



בן שנתיים ו-3 חודשים


אלה נולדה!




יום שני, 17 בספטמבר 2012

Rumination

מה שאנו נוהגים בטיפול המסורתי לכנות rumination   תהליך שלילי של עיסוק יתר בפצעים – יכול בנסיבות מסוימות של התייצבות פנימית והשלמה עם האובדן להפוך לתהליך חיובי של חשיבה מחודשת, התבוננות ופיתוח תפיסה חדשה בתהליך שינוי והתפתחות