* הגישה האורטודוקסית-פטרנליסטית: אלוהים הוא הקוד הלפיו צריך לחיות. הרבנים שליחיו.
* הגישה הרומטית-נטורליסטית (רוסו, רוג'רס): הנחת היסוד היא שבכל אחד מאיתנו יש "אישיות סגולית קבועה", או "טבע פנימי" אשר הנו במהותו טוב וייחודי לפרט, ואשר דוחף לממש ולהגשים את עצמו - על פי קוד פנימי הטבוע בו - לקראת בריאות נפשית, התנהגות מוסרית ואנושיות מלאה. מטרת החינות היא לאפשר וליצור אקלים לילד לצמוח כפי שגלעים צומח לצמח.
* הגישה האקזיסטנציאליסטית (סארטר, קירקגרד, ניטשה, בובר): האדם הוא חירות. אין לו קוד חיצוני (אלוהי) או פנימי (טבע אנושי), וכגודל החירות כן כובד האחריות. האדם מגדיר את עצמו. אנחנו ללא ממלכה מאירה של ערכים שבה נוכל למצוא הצדקה או תירוץ למעשינו - נותרנו לבד. אין ה"חיים האמיתיים" מתקיימים מכוח זיקה לתכנית אלוהית או ל"אני פנימי וסגולי" - שני דימויים או בדיות שכוננו לעצמם בני אדם - אלא מכוח יכולתו של היחיד לעצב את עצמו כאדם ריבוני וייחודי המחוקק לעצמו את יעדיו וערכיו ומגשימם בחייו הלכה למעשה. חינוך הוא קודם כל תהליך אישי מעיק ומאתגר של בחירת דמותך ועיצוב אישיותך. על שלמותו של החנית משפיעה רק שלמותו של המחנך והדבר הפורה מבחינה פדגוגית אינו המגמה הפדגוגית אלא הפגישה הפדגוגית. מטרת החינוך אם כן היא שהחניכים יהיו ערים לכוחות החברתיים הפועלים לעצב ולקבוע את אישיותם ומנגד ירחיבו את חירותם האישית.
* הגישה הרדיקלית-ביקורתית (פריירה): רדיק בלטינית = שורש. יש לחנך לפדגוגיה ביקורתית שמהותה שיחרור מדפוסי מחשבה והעצמת היחיד כדי ליוכל לקרוא את המציאות באופן ביקורתי ואוטונומי. כלומר, לידע את החניכים לגבי הבעיות המרכזיות של התרבות המודרנית, לצייד אותם "בערכת חיישנים" לזיהוי "זיבולי שכל" ומערכות הונאה של הממסדים הפוליטיים והכלכליים. אם לא נתערב - נפקיר. לאחר 12 שנות התחנכות בבתי הספר, היוצא ממנו הוא אדם קהה-רגש, מנותק, מכיר את הדברים, אך אינו מעורב בהם. זיקתו לכל דבר היא לכאורה בלבד: הוא מורד לכאורה, כאילו חש באשמה, כמו מוחה על עוול, כאילו שותף למחאה, כביכול הוגה מהפכה, כאילו נוקט עמדה, כאילו שותף לכאב.
האתגר בעידן הפוסט מודרני - עידן התנערות מן "האדם": לפי ההיגיון הפוסט מודרני, אין בנמצא אמת מידה אובייקטיבית להכרעה בין "הצדק של הנאצים" לבין "הצדק של היהודים". אין לדבר על גדולה אימננטית ויוצאת דופן בעבודותיהם של אנשי רוח כמו שייקספיר, מוצארט, דוסטרויבסקי ופיקאסו. ואין לראות שום יתרון מהותי בחוכמתם של הוגים כמו ישעיהו, בודהה, אפלטון, אריסטו, שפינוזה או ניטשה על פני הגיגיו של "האיש מהרחוב". הפוסט מודרניזם הוא מעין פילוסופיה מעשית של חוסר אונים, שעשוע אינטלקטואלי שנוצר כלאחר יאוש, השקפת עולם שאיבדה עד מהרה את האינסטינקט הביקורתי שלה והגיעה למסקנה, כי אין עוד מה לעשות, ולכן אפשר לעשות הכל, ואולי בעצם לא כלום.
עצירה בשלב הביקורתי הנה פתלוגיה תרבותית מסוכנת. דווקא חאור "מות האלוהים" ו"משבר הערכים והמסכות", עלינו לחייב את החיים, להיות נאמנים לאנושות, לראות לנגד עיננו את האידיאל האנושי של ה"על-אדם" ולכונן תרבות נעלה ואצילית אשר מונעת ומוזנת על ידי תובענות להתגברות ולהשתפרות עצמית מתמדת. אין דבר הרסני ומנוון יותר לאדם מאשר "הקרבת האלוהים למען האין".
* הגישה הרומטית-נטורליסטית (רוסו, רוג'רס): הנחת היסוד היא שבכל אחד מאיתנו יש "אישיות סגולית קבועה", או "טבע פנימי" אשר הנו במהותו טוב וייחודי לפרט, ואשר דוחף לממש ולהגשים את עצמו - על פי קוד פנימי הטבוע בו - לקראת בריאות נפשית, התנהגות מוסרית ואנושיות מלאה. מטרת החינות היא לאפשר וליצור אקלים לילד לצמוח כפי שגלעים צומח לצמח.
* הגישה האקזיסטנציאליסטית (סארטר, קירקגרד, ניטשה, בובר): האדם הוא חירות. אין לו קוד חיצוני (אלוהי) או פנימי (טבע אנושי), וכגודל החירות כן כובד האחריות. האדם מגדיר את עצמו. אנחנו ללא ממלכה מאירה של ערכים שבה נוכל למצוא הצדקה או תירוץ למעשינו - נותרנו לבד. אין ה"חיים האמיתיים" מתקיימים מכוח זיקה לתכנית אלוהית או ל"אני פנימי וסגולי" - שני דימויים או בדיות שכוננו לעצמם בני אדם - אלא מכוח יכולתו של היחיד לעצב את עצמו כאדם ריבוני וייחודי המחוקק לעצמו את יעדיו וערכיו ומגשימם בחייו הלכה למעשה. חינוך הוא קודם כל תהליך אישי מעיק ומאתגר של בחירת דמותך ועיצוב אישיותך. על שלמותו של החנית משפיעה רק שלמותו של המחנך והדבר הפורה מבחינה פדגוגית אינו המגמה הפדגוגית אלא הפגישה הפדגוגית. מטרת החינוך אם כן היא שהחניכים יהיו ערים לכוחות החברתיים הפועלים לעצב ולקבוע את אישיותם ומנגד ירחיבו את חירותם האישית.
* הגישה הרדיקלית-ביקורתית (פריירה): רדיק בלטינית = שורש. יש לחנך לפדגוגיה ביקורתית שמהותה שיחרור מדפוסי מחשבה והעצמת היחיד כדי ליוכל לקרוא את המציאות באופן ביקורתי ואוטונומי. כלומר, לידע את החניכים לגבי הבעיות המרכזיות של התרבות המודרנית, לצייד אותם "בערכת חיישנים" לזיהוי "זיבולי שכל" ומערכות הונאה של הממסדים הפוליטיים והכלכליים. אם לא נתערב - נפקיר. לאחר 12 שנות התחנכות בבתי הספר, היוצא ממנו הוא אדם קהה-רגש, מנותק, מכיר את הדברים, אך אינו מעורב בהם. זיקתו לכל דבר היא לכאורה בלבד: הוא מורד לכאורה, כאילו חש באשמה, כמו מוחה על עוול, כאילו שותף למחאה, כביכול הוגה מהפכה, כאילו נוקט עמדה, כאילו שותף לכאב.
האתגר בעידן הפוסט מודרני - עידן התנערות מן "האדם": לפי ההיגיון הפוסט מודרני, אין בנמצא אמת מידה אובייקטיבית להכרעה בין "הצדק של הנאצים" לבין "הצדק של היהודים". אין לדבר על גדולה אימננטית ויוצאת דופן בעבודותיהם של אנשי רוח כמו שייקספיר, מוצארט, דוסטרויבסקי ופיקאסו. ואין לראות שום יתרון מהותי בחוכמתם של הוגים כמו ישעיהו, בודהה, אפלטון, אריסטו, שפינוזה או ניטשה על פני הגיגיו של "האיש מהרחוב". הפוסט מודרניזם הוא מעין פילוסופיה מעשית של חוסר אונים, שעשוע אינטלקטואלי שנוצר כלאחר יאוש, השקפת עולם שאיבדה עד מהרה את האינסטינקט הביקורתי שלה והגיעה למסקנה, כי אין עוד מה לעשות, ולכן אפשר לעשות הכל, ואולי בעצם לא כלום.
עצירה בשלב הביקורתי הנה פתלוגיה תרבותית מסוכנת. דווקא חאור "מות האלוהים" ו"משבר הערכים והמסכות", עלינו לחייב את החיים, להיות נאמנים לאנושות, לראות לנגד עיננו את האידיאל האנושי של ה"על-אדם" ולכונן תרבות נעלה ואצילית אשר מונעת ומוזנת על ידי תובענות להתגברות ולהשתפרות עצמית מתמדת. אין דבר הרסני ומנוון יותר לאדם מאשר "הקרבת האלוהים למען האין".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה