תיאור מקרה - אותנטיות

(רן להב)

יוחאי מבולבל. יש לו עבודה ששכרה בצידה בתור כותב טכני בחברת היי-טק, אבל הוא אינו בטוח שזה מה שהוא באמת רוצה לעשות. הוא טוב בכתיבת חוברות הפעלה ותחזוקה של המוצרים האלקטרוניים של החברה, אבל לעתים, אחרי העבודה, הוא תוהה אם הוא אינו מבזבז את זמנו. יוחאי מחליט להתייעץ עם ידידה, דורית. דורית היא פילוסופית. היא אינה בדיוק חברה אבל הוא יודע שמבחינתה הוא מוזמן לבוא ולשוחח על מצוקותיו. במובן מסוים, היא יועצת פילוסופית. "לעתים", הוא אומר לה "אני מרגיש שאני חי חיים שהם לא שלי. בעבודה אני מדבר עם המהנדסים, אני לומד איך המערכת עובדת, אני כותב את הטקסט ושולח אותו להערות. כולם אומרים שאני עושה עבודה מצוינת אבל ... אני לא יודע ... בתוך תוכי אני מרגיש שכל עסקי ההיי-טק האלו - זה לא אני."
"אז למה אתה לא מתפטר ועושה משהו שאתה באמת רוצה לעשות?"
"האמת היא שלפעמים אני חושב להתפטר. אני מרגיש שאני רוצה לשנות את החיים שלי, לחיות אחרת. אני מפנטז על להיות עיתונאי, או גנן או... מי יודע? אבל אלו רק פנטסיות. אני לא באמת יודע מה אני רוצה לעשות."
"אין לך שום מושג?"
"לא," יוחאי משיב."אני פשוט רוצה להיות עצמי. בעבודה אני מעמיד פנים שאני נלהב, שאני נהנה מהאתגרים של העבודה, אבל אני רק מעמיד פנים. בתוכי לא באמת אכפת לי. זה לא בא מעומק הלב. את חושבת שאני בוגד בעצמי?"
"בוגד בעצמי ... ביטוי מעניין. מיהו העצמי שבו אתה בוגד?"
יוחאי מהרהר. "אני לא יודע, אבל אני מרגיש שאני לא עצמי. אני זיוף."
"מעניין מאוד. אתה אומר לי שיש שני יוחאי בתוכך: יוחאי אמיתי ויוחאי מזויף." דורית ממתינה עד שיוחאי מהנהן בהסכמה ואז ממשיכה, "אם כך השאלה היא: מיהו יוחאי האמיתי?"
יוחאי שותק זמן מה. "כן", הוא אומר, "את צודקת, זוהי בדיוק השאלה. איזה חלק בתוכי הוא האני האמיתי? ומה בדיוק אותו האני האמיתי רוצה?"

כפילוסופית, דורית יודעת שיוחאי שואל שאלה פילוסופית מוכרת: מה פירוש הדבר להיות אמיתי, או אותנטי? רוסו, פילוסוף בן המאה השמונה עשרה, היה בן הראשונים שדנו בסוגיה זו. היא נותנת ליוחאי כמה עמודים מספרו של רוסו אמיל. "הנה, קח את זה הביתה ותקרא. תחשוב על זה, תעשה התבוננות שקטה ברעיונות שלו."
"התבוננות? מה פירוש?"
"התבוננות זה מה שנקרא קונטמפלציה. זוהי דרך לחשוב בשקט ולעומק, לחשוב מהלב. במילים אחרות, שים בצד את הדעות שלך ופתח את עצמך לטקסט. תקשיב למה שהטקסט אומר לך, וגם לתגובות שעולות בתוכך."
"אבל איך?"
"פשוט, תן לעצמך להירגע וקרא את המילים לאט. קרא קטע או שניים ביום. תוכל להתבונן בהם במהלך היום ולתת להם לדבר בתוכך". ואז היא מוסיפה, "אבל ראשית תן לי לספר לך קצת על רוסו. מוטב להתבונן בטקסט שאתה כבר מבין."

ז'אן ז'אק רוסו – האני הטבעי

הפילוסוף ז'אן ז'אק רוסו (1712-1778) השפיע רבות על החשיבה החברתית והחינוכית המודרנית. רוסו נולד בשוויצריה ועבר בצעירותו לפריס. תחילה הקסימה אותו החברה הגבוהה הפריסאית, אך במהרה החל להתייחס אל גינוניה כאל משחק חברתי מזויף, מסכה חיצונית. הוא הבחין שהחברה גורמת לאדם להתאים עצמו לנורמות המקובלות וכך הופכת אותו למנוכר מהאני הטבעי, האמיתי שלו.
כשם שבזרע של עץ טמונות נטיות טבעיות לגדול ולממש את הפוטנציאל שלו, כך גם כל אדם נושא בתוכו את הפוטנציאל לגדול ולממש את עצמו. רוסו קורא לאנרגיות הראשוניות הללו האני הטבעי, או מה שאפשר לכנותו האני האמיתי או האותנטי. במהותו הוא טוב. הוא אוהב פשטות ועצמאות, הוא אינו תלותי באחרים, הוא אוהב אדם, פעיל, ספונטאני, יצרני ופורה. אבל בדרך כלל החברה מעוותת את אותן האנרגיות הפנימיות, במיוחד כשה'עץ' עדיין צעיר ורגיש להשפעות. ואכן, החברה נוטה לגרום להשפעות חיצוניות שליליות באמצעות לחץ חברתי, מאבקי כוח, מניפולציות או השוואות ביני לבין הזולת ("הבגדים שלי יפים יותר משלך!"). כתוצאה מכך, האדם עלול להתחיל לשחק משחקים חברתיים, להעמיד פנים, לבצע מניפולציות ולהתנהג כפי שמצפים ממנו. במהרה הוא מתחיל לזהות עצמו עם אותה 'מסכה'. הוא אינו בא עוד במגע עם האני האמיתי שלו. אפשר לומר, אם כן, שרוסו מציע תמונה דואליסטית: האני הפנימי שלנו מצד אחד, והשפעות חיצוניות מצד שני. בתפיסת עולם זו, להיות אותנטי פירושו לנהוג ולחוש מתוך האני הטבעי. להיות בלתי אותנטי פירושו להתאים את עצמנו להשפעות חיצוניות.

בכל בוקר יוחאי מקדיש 20 דקות להתבוננות על קטע שבחר מרוסו. תחילה הוא מתיישב בפינה שקטה, מרגיע את תודעתו, לעתים באמצעות מדיטציה קצרה. לאחר מכן, כשהוא מרגיש רגוע יותר, הוא קורא לאיטו את הקטע ומהרהר בו. הוא אינו מנסה לנתח, אלא רק 'להקשיב' בתוכו למה שהטקסט אומר לו. מאוחר יותר, במהלך היום, הוא נזכר מפעם לפעם במשפטים נבחרים וחושב עליהם. לעתים צפה הבנה חדשה בתודעתו של יוחאי, כמו בועה שעולה ממעקי האגם. מילים חדשות, שלא תמיד נזכרות בטקסט של רוסו, מופיעות לפתע במחשבותיו. למשל, הביטוי "מעיינות של חיים" עולה בתוכו והוא מתחיל לחשוב עליו. הוא אומר לעצמו ש'האני הטבעי' וה'אני החברתי' הם שני מעיינות שונים של חיים. אלו הם שני מקורות של רגשות, של מחשבות, של התנהגויות. ואולי יש מעיינות נוספים כאלו בתוכנו. יוחאי מרגיש שהרעיון החדש הזה משמעותי. "אני מבין עכשיו", הוא אומר לעצמו, "שהשאלה המכרעת בשבילי היא: מאיפה אני חי? מה השורש שלי, המעיין שלי?"

כשיוחאי שוב פוגש את דורית, היא מקשיבה בעניין לרעיונות שלו. לאחר שיחה קצרה, היא נותנת לו טקסט חדש לקריאה ולהתבוננות.

ז'אן פול סארטר – אינני מי שאני

גישתו של רוסו מניחה שיש בתוכנו משהו נתון ומוגדר שהוא האני הטבעי. האקזיסטנציאליסט הצרפתי ז'אן-פול סארטר (1905-1980) מתנגד. לדעתו, הרעיון של אני פנימי מוגדר הוא בגדר פנטסיה או הונאה עצמית.

על פי סארטר, מהותי כאדם היא שאין לי מהות. במילים אחרות, אין בתוכי שום דבר שקובע את אישיותי, את ערכי, הבחירות שלי ואמונותיי – פרט לרצון החופשי שלי. אני חופשי לחלוטין לבחור מי אני. אומנם, עובדות חיצוניות יכולות להגביל את תנועותיי, אבל עדיין החופש בידי להגיב אליהן בדרכים שונות. אם למשל אני נמוך, לא יקבלו אותי לנבחרת הכדורסל, אבל בידי להגיב על כך בדיכאון או ברוח טובה או בפנייה לעיסוקים אחרים. גם בכלא אני יכול להחליט איזה אדם אני. אפילו העבר שלי אינו מבטל את החופש שלי: אם לפני עשר דקות קיבלתי החלטה, אני עדיין חופשי לשנות אותה עכשיו. בניסוחו של סארטר, אני נדון להיות חופשי. למעשה, אין זה מדויק לומר שאני חופשי. ליתר דיוק, אני הנני חופש, אני הנני פתיחות. כפי שאומר סארטר: "איני מה שאני והנני מה שאינני," או: "הקיום קודם למהות" (כלומר, בכל רגע נתון אני קובע את מהותי, את מי שהנני).

המסקנה היא שלהיות אותנטי (אמיתי) אין פירושו להיות נאמן לאיזה טבע פנימי שכבר קיים בתוכי. להיפך, אני אותנטי אם אני נאמן לכך שאין לי טבע פנימי, כלומר נאמן לפתיחות שלי, לחופש שלי. משום כך, עבור סארטר להיות אותנטי פירושו להיות מודע לחופש שלי, לקחת אחריות מלאה על חיי ולא להעמיד פנים שעובדות מסוימות הפכו אותי לאדם שהנני. פירוש הדבר הוא שאינני מתייחס לעצמי כאל קורבן של הפסיכולוגיה שלי, של החינוך שלי, של הנסיבות, של חישובים לוגיים או מוסריים, של אלוהים וכדומה. אין לי תירוצים להיותי מי שאני.

יוחאי אומר לדורית שתפיסת החופש של סארטר קיצונית מידי. "ברור שאני מוגבל על ידי ניסיונות העבר, הפחדים שלי, נטיות האופי שלי. הפסיכולוגיה שלי קובעת הרבה דברים בי."
"אולי", משיבה דורית, אבל מה שחשוב הוא לא אם התיאוריה של סארטר נכונה או לא, אלא מה היא אומרת ליוחאי. משום שאפילו אם הפסיכולוגיה מגבילה את החופש שלי, אפילו אם החופש שלי צר מכפי שסארטר חושב, עדיין הנקודה העיקרית שלו מעניינית: שה'אני האמיתי' הוא החופש שלי, לא המנגנונים הפסיכולוגיים שלי. להיות אותנטי פירושו להיות נאמן לא לדבר-מה שכבר קיים בתוכי אלא לפתיחות שבי.
זמן מה הם דנים בכך, עד שדורית מציעה לעצור ולהשאיר את הסוגיה פתוחה.
"מה שחשוב לענייננו הוא לא למצוא פתרונות או דעות," היא אומרת ליוחאי. "העניין הוא להקשיב לדיאלוג בינך לבין הטקסט. עכשיו כשאתה מבין מה סארטר רוצה לומר, מה דעתך לעצור ולהתבונן ברעיונות שלו?"
כשיוחאי עורך התבוננות ברעיון של סארטר 'הקיום קודם למהות', הוא נדהם. מחשבה עולה ברוחו: "אני שאלה, לא תשובה."
מאוחר יותר הוא מנסה לעכל את ההבנה הזו ולנסח אותה במילים. האם ייתכן, הוא חושב בהתרגשות, שבחיים שלי אין תשובות, אין משמעויות, אין ערכים, רק שאלה פתוחה שלעולם לא תיסגר? האם זה אפשרי שאין נכון או לא נכון בהחלטה שלי לעזוב או להישאר בעבודה? אבל אם כך, אם אין נכון ולא נכון, אם אין טוב ורע, אם אין נעלה ונחות, אז שום דבר לא משנה באמת. מה שנשאר הוא ריקנות חסרת משמעות!

מבחינה היסטורית, ההבנה החדשה של יוחאי אינה מקורית. אבל מקוריות איננה הנקודה כאן. הנקודה היא שההבנה הזו מדברת בתוכו. היא מהווה קול משמעותי בדרכו האישית.

גבריאל מרסל – העד הפנימי בתוכי

כשדורית שומעת את הסתייגויותיו של יוחאי, היא אומרת לו שפתיחות אינה פירושה בהכרח העדר משמעות, או ריקנות. בעצם, על אף שהפילוסופים האקזיסטנציאליסטים מסכימים שהקיום האנושי כולל פתיחות, לא כולם חושבים שנובעת מכאן חוסר משמעות.

דוגמה אחת היא גבריאל מרסל (1889-1973), מחזאי ופילוסוף אקזיסטנציאליסט צרפתי. מרסל מבחין בין שתי עמדות כלפי החיים, שאותן הוא מכנה תצפית ועדות. הצופה הוא מי שמסתכל על החיים מבחוץ, ללא מחויבות אישית, ללא מעורבות מלאה, בלי לתת את עצמו ממש. עבור אדם כזה החיים הם שרשרת של עובדות אובייקטיביות, בלתי אישיות, שמתנהלות להן בנפרד ממנו, מחוץ לו. האדם יכול אומנם להשתמש בהן ולפעול בעזרתן, אבל הוא אינו באמת נאמן לשום דבר. שהרי בעולם בו יש רק עובדות אובייקטיביות סתמיות, ואין שום דבר שאפשר להיות נאמן לו. להבדיל מן הצופה, עד הוא מי שמסכים לקחת אחריות על המפגש שלו עם החיים ולהעיד עליהם, כלומר מסכים להיות נאמן לחיים כאילו הופקדו בידיו. אבל קבלה זו אינה עמדה פסיבית. כך למשל, כשאני מקבל אורחים בביתי, אני מעורב, מחויב, יצירתי. אני יצירתי – מפני שאין נוסחות קבועות מראש שמכתיבות לי איך לקבלם. בצורה דומה, להיות עד משמעו לקבל את החיים מתוך נטילת אחריות יצירתית, באופן מעורב ואישי. פירוש הדבר הוא להיות נאמן לחיי כאילו היו אור שניתן לי, ולבטא זאת בצורה של שליחות, משימה אישית, דרך הגשמה, וכו'. באופן זה אני לוקח על עצמי את המחויבות להיות עד לחיי בדרכי החופשית והייחודית.

אם כן, על פי מרסל המציאות האנושית פתוחה וחופשית, אבל אין היא החופש של וואקום ריקני, אלא החופש להקדיש את עצמי בדרכי האישית לקריאה האישית העולה מתנאי חיי.

כשיוחאי מהרהר בטקסט של מרסל, אי הנחת שלו אינה מתפוגגת. כשהוא מסתכל בהתנהגותו בעבר הוא מבין שתמיד היה (במונחיו של מרסל) צופה. הוא היה רוצה להיות עד, אבל עד למה? קשה לו לחשוב על שליחות שאליה יוכל להתמסר בכל לב, על אור אליו הוא מסוגל להיות נאמן. ההבחנה צופה-עד העשירה את הבנתו העצמית, אבל לא פתחה לו דרך מוצא ממצבו. הוא מהרהר בסארטר ובמרסל, וכעבור זמן מה, הוא מבין שיש בוודאי גישות רבות אחרות שבאמצעותן ניתן להתייחס לאותנטיות. שני הפילוסופים הללו הביעו רק שתיים מבין דרכים אפשריות רבות אחרות. עכשיו עולה בו הבנה חדשה: "עד עכשיו," הוא אומר לעצמו, "הייתי נעול בתוך גישה צרה מאוד, בלי להבין את זה. הטקסטים האלה מלמדים אותי שאני לא צריך לקחת את הגישה שלי כמובנת מאליה. מה שאני מחפש זה לא קריירה חדשה, אלא גישה חדשה ביחס לעצמי, דרך חדשה להתייחס לחיים."

נרגש, יוחאי מספר לדורית על הגילוי שלו. "חומר הקריאה שנתת לי לקרוא ערער את הביטחון שלי בדרך שלי. הוא מוטט את החומות של האני הישן ופתח אותי לכיוונים חדשים. עכשיו אני רוצה לנסות ולחקור את הכיוונים החדשים האלה. אני רוצה לפתוח עצמי להתנסויות חדשות, לחקור בי צדדים אחרים שאני מכיר פחות."
"איך תעשה את זה?"
"אני לא יודע. אין לי מושג. אני רק יודע שזה הולך להיות חיפוש בודד. בין אם אלך עם רוסו או עם סארטר או עם מרסל או עם גישה אחרת, האתגר שמולו אני עומד הוא להתחבר לעצמי. זה משהו שאני חייב לעשות בעצמי, לבד."
"זו אבחנה מעניינת," אומרת דורית, "אבל לא כל אחד יסכים איתך. אני רוצה לתת לך עוד טקסט על אותנטיות, בסדר?"

גישת האכפתיות – להיות מחובר

מספר הוגות פמיניסטיות, כמו למשל נל נודינגס האמריקאית שהיא פילוסופית של החינוך, מאמינות שתפיסות האדם המסורתיות הן מעוותות: הן אינדיבידואליסטיות יתר על המידה, יותר מידי מרוכזות ביחיד (ומשום כך הן, לטענתן, 'גבריות'). הן מעוותות מפני שלאמיתו של דבר, המשימה להיות אותנטי אינה עניין פרטי ביני לבין עצמי. איני יכול להיות אדם שלם אלא אם אני עומד בקשר עם אחרים. יחסי עם משפחתי, חבריי, ואחרים אינם תוספת משנית למי שהנני, אלא חלק מהותי ממה שמגדיר אותי. נוכל לומר, אם כן, שעל פי גישה זו האני האמיתי הוא האני-המתייחס. יתר על כן, מה שהופך אותי לאדם שלם (וניתן להבין זאת כאני אותנטי) הוא סוג יחסים מסוים: יחסי האכפתיות (caring) שלי. ביחסים אלו אני נותן ומקבל, אני פתוח לאחרים, חולק עמם ניסיונות ומשתתף בשמחותיהם ובדאגותיהם. בנקודה זו מעניין לגלות שגישת האיכפתיות הפמיניסטית (מה שקרוי מוסר של איכפתיות, או care ethics) דומה לזו של הפילוסוף מרטין בובר. גם עבורו, אני יכול להיות אותנטי רק ביחסי אני-אתה עם הזולת ועם העולם הסובב אותי.

משהו קורה ליוחאי. הוא מרגיש שהוא מאבד את דרכו בתוך מגוון הגישות החדשות. כל אחת מהארבע רהוטה, מעוררת מחשבה, ובכל אחת יש הגיון פנימי משלה. אבל נראה שהן סותרות זו את זו.
"תחושת חוסר הכיוון שלך היא חשובה," אומרת דורית. "תישאר איתה, שמע מה היא אומרת. אל תחנוק אותה עם פתרונות מהירים."
"אבל איך זה אמור לעזור לי לקבל החלטה?" הוא שואל את דורית. "הגעתי אליך כי רציתי לגלות מה באמת אני אמור לעשות, איך להיות נאמן לעצמי. אני מבין שאת מצפה ממני לבחור באחת מארבע התיאוריות האלו, לא? את רוצה שאני אחליט אם האני האמיתי שלי הוא האני הטבעי, החופש הריק, עדות, או היחסים שלי עם אחרים, נכון?"
דורית מחייכת. "אז עכשיו אתה אומר לי שאתה רוצה לבחור לעצמך מערה קטנה וחמימה ולסגור את עצמך בתוכה."
"אבל אני צריך לבחור משהו, לא?"
"אם ככה, לך ותבחר."
"הלוואי שהייתי יכול," אומר יוחאי בדכדוך. "כשהתחלתי לעבוד עם הטקסטים האלו, חשבתי לעצמי שזה יהיה קל. ציפיתי לגלות את התיאוריה הכי הטובה בנושא האותנטיות, או לפחות את זו הכי הטובה בשבילי. אבל עכשיו אני אפילו יותר מבולבל."
"אל תתייאש. לפעמים, מה שנראה כמו מכשול הוא למעשה דלת פתוחה. אחרי הכול, אתה בטוח שאתה צריך לבחור?"

השאלה של דורית מפתיעה את יוחאי. הוא חושב עליה זמן מה. "האמת היא," הוא מודה בסופו של דבר, "שבקריאה האחרונה שלי הייתה לי מחשבה, כמו ניצוץ בתודעה שלי: שאין צורך לבחור. שאני לא צריך לקבל החלטה. שאני יכול פשוט להתבונן בגישות האלו ולתת להן להיות. מוזר מאוד, אני לא לגמרי מבין את זה."
"למה שלא תלך עם ההבנה הזו? תן לה להוביל אותך."
"אבל אני צריך לקבל החלטה, לא? אם אני לא אחליט מה נכון בשבילי, איך אוכל להחליט אם להישאר בעבודה או להתפטר ולהיות עיתונאי או גנן?""כן, במישור המעשי אתה צריך להחליט מה נכון בשבילך, מפני שאתה צריך לעבוד באיזשהו מקום ואתה צריך להתפרנס. אבל ברמה אחרת, התובנה שבצבצה בתודעה שלך מציעה שאתה לא חייב לבחור. ברמה הזו, מוטב לא להינעל על תיאוריה כזו או אחרת." יוחאי מביט בדורית. המילים שלה מוזרות ומפתות גם יחד.

"על איזו רמה אחרת את מדברת?"

"אתה יכול לקרוא לזה הרמה של החיפוש, או הרמה של מודעות עצמית. השם לא משנה. מנקודת המבט הזו, התיאוריות האלו לא באמת מכריזות מהי האמת. מה שחשוב הוא לא מה שהן מכריזות, אלא מהיכן הן באות, מה הן מבטאות. הן כמו קולות שבאים מאיזה מקום במציאות האנושית."

יוחאי מניד בראשו. "כשהיה לי את הנצנוץ ההוא בתודעה, הרגשתי תלוי באוויר. זה היה רגע של ריק, של אין."

"טוב, אתה יכול לקרוא לזה 'נקודת האין'. זו הנקודה שבה אתה לא מחזיק בדעה כלשהי, שבה אין לך כלום להישען עליו, שום מערה להתגורר בה. אתה פשוט שם, במודעות, בעדות."

"אבל מהו אותו דבר שאני עד לו?"

"אתה עד לחיים שמבטאים את מגוון התיאוריות האלו, עד למציאות האנושית שמבטאת את הקולות האלו, עד לבלבול שלך, ולכל מה שיש."