תיאור מקרה - זולת

(רן להב)

הפילוסופיה המעשית עוזרת לנו להתבונן בעצמנו ובדרך חיינו. כאשר אנו עושים זאת, אנו מגלים שבחיי יומיום אנו מתמודדים ללא הרף עם הסוגיות הבסיסיות של הקיום: מי אני? מה הוא הזולת עבורי? מהי אהבה אמיתית? מה חשוב בחיים? מה פירוש הדבר להיות חופשי? וכן הלאה. מטרתה של ההתבוננות העצמית הפילוסופית היא לעזור לנו להבין את האופן שבו אנו מתייחסים לעצמנו ולעולמנו, כלומר את האופן שבו אנו משיבים על השאלות הבסיסיות של הקיום. נוכל לראות זאת בדוגמה הבאה.

שירי אינה פילוסופית, אבל היא מתייחסת בדרכה שלה אל החיים. אפשר לומר שיש לה תפיסת עולם משלה, אם כי היא אינה מבטאת אותה במאמרים מתוחכמים, ובדרך כלל אפילו לא במילים. היא פשוט חיה את תפיסת העולם שלה, מבלי לחשוב עליה יותר מדי. כך למשל, יש לה דרך משלה להתייחס אל הזולת ולהבין מה משמעותו עבורה.

"כן, אני בודדה," שירי אומרת. "אני אוהבת להיות לבד לפעמים, אחרת אני לא בקשר עם עצמי. אבל בכל זאת הייתי רוצה גם שיהיה לי חבר אמיתי, מישהו שאוכל באמת לסמוך עליו. אני כבר בת 35, ואני מכירה את עצמי טוב. אני עדיין מקווה למצוא מישהו שאוכל לחלוק איתו את הרגשות שלי, אם כי אני בספק אם אצליח. חוויתי יותר מידי אכזבות."

לשירי יש זיכרון ילדות של סבא שלה, מהזמן שהייתה בת ארבע בערך. את הרגע ההוא היא זוכרת בבהירות, איך לפתע סבא שלה התפרץ עליה בצעקה. כמה מוזר שדווקא הרגע המסוים ההוא נשמר בזיכרונה כל כך הרבה שנים. הרי סבא שלה היה תמיד עדין כל כך כלפיה, ולעולם לא הרים את קולו. זו הייתה הפעם היחידה שכעס עליה.

לשירי היה חבר לפני כשש שנים. הוא היה בחור ביישן ושקט, והם הסתדרו היטב. אבל אחרי סיפור אהבה של כמעט שנה, הוא נהרג בתאונת דרכים. החודשים שלאחר התאונה היו תקופה קשה עבורה. היא הרגישה כאילו הוא נטש אותה, ואפילו כעסה עליו בשל כך. כמובן, היא ידעה שהכעס הזה אינו הגיוני, ובכל זאת חשה אותו עולה ומפעפע בתוכה.

לבסוף, כחצי שנה לאחר מכן פגשה אישה בודדה אחרת, מיכל, והשתיים התיידדו. אבל זמן קצר לאחר מכן מיכל התחילה לצאת עם מישהו. "היא הייתה נעלמת לי לארבעה- חמישה ימים," שירי אומרת במרירות, "ואז הבנתי שלא באמת אכפת לה ממני. היא הייתה איתי רק כדי לנצל אותי ואת הרגשות שלי."

בסופו של דבר, שירי פתחה מכון לאילוף כלבים. "נוח יותר להסתדר עם חיות," היא אומרת. "הן לעולם לא מפתיעות אותך. אם אתה ידידותי אליהן, הן נאמנות. אנשים, להבדיל, הם יותר מידי מסובכים."

ובאמת, חיות מכל הסוגים קרובות ללבה. כשהיא רואה מישהו מתנהג בקשיחות כלפי כלב, היא מתקשה לשלוט בעצמה. לפני זמן לא רב, ראתה אישה צעירה גוררת אחריה כלב כאילו היה מזוודה. שירי התפוצצה. מזל שהשכן עצר אותה מלתקוף את האישה.

"האישה הזו מפלצת," אמרה לשכן.

השכן ניסה להרגיע אותה. "היא פשוט לא יודעת איך להתנהג עם כלבים."

"אם היא לא מפלצת," שירי ענתה, "אז היא בטח חולת נפש."

סיפורה של שירי מבוסס על סיפורה של אישה אמיתית. אם נעיין בפרטי הסיפור – בהתנהגויותיה השונות של שירי, ברגשות שהיא מביעה, ובדברים שהיא אומרת על עצמה ועל אחרים – נוכל לזהות קו משותף המקשר את כולם: בכולם אנו מוצאים דרך התייחסות דומה אל הזולת, כלומר את דרכה הייחודית של שירי להבין את משמעותו של הזולת בחייה. אפשר לומר שהתנהגויותיה, רגשותיה ודבריה מבטאים תפיסת זולת מסוימת, כלומר מעין תיאוריה פילוסופית על טבעו של הזולת.

בכך דומה שירי למספר פילוסופים שפיתחו גם הם תיאוריות שונות על משמעותו של הזולת, כמו סארטר, בובר, ולוינס. אלא שלהבדיל מהם, שירי מעולם לא הביעה את התיאוריה שלה בכתב, אלא היא מבטאת אותה יום יום בהתנהגותה וברגשותיה.

התיאוריה של שירי מבטאת תפיסת זולת מסוימת מאד, צרה ומוגדרת, והיא מכתיבה את התנהגותה, ציפיותיה, מחשבותיה ותחושותיה. אם נשתמש במשל המערה של הפילוסוף אפלטון – המשל המספר כיצד בני האדם כלואים בתוך תפיסות עולם צרות ושטחיות – נוכל לומר שבמובנים רבים תפיסת העולם של שירי היא המערה שבה היא כלואה.

כדי להבין את התיאוריה שלה, נתבונן בכמה מן הפילוסופים שדנו במושג הזולת. על אף שגישותיהם שונות, הן עשויות לשפוך אור על זו של שירי.

 

ז'אן פול סארטר – המבט שהופך לחפץ

 

הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר (1905-1980), מחשובי ההוגים האקזיסטנציאליסטים, חקר היבטים יומיומיים רבים של המציאות האנושית. בספרו הישות והאיןהוא מתאר, בין השאר, כיצד מופיע הזולת בעולמנו:

 

"אני בפארק ציבורי. לא הרחק נמצאת מדשאה, ובקצה המדשאה ישנם ספסלים." ולפתע מופיע אדם. "למה אני מתכוון כשאני קובע שאובייקט זה הוא אדם?" מהו ההבדל בין ראיית הספסל לבין ראיית האדם?

בניגוד לספסל, האדם העומד מולי יכול לראות, לשמוע, לחוש. במילים אחרות, הוא לא רק נמצא בעולם אלא גם מתייחס אליו. יש לו נקודת מבט על סביבותיו. העולם מאורגן סביבו. ואכן, החפצים שאני רואה – העץ, הספסל, המדשאה – אינם מאורגנים עוד רק סביבי. הם אינם עוד העולם שלי. הם גם העולם שלו.

פירוש הדבר הוא שברגע שאדם אחר מופיע בעולמי, מערכת הצירים של עולמי מתפוררת. אינני עומד עוד במרכז העולם, אלא אני פריט אחד בין רבים. בניסוחו של סארטר, הזולת גוזל ממני את העולם. עולמי בורח אליו.

יתר על כן, נדמיין שאותו אדם מפנה אלי את מבטו. עתה אני נראה על ידו. ואכן, כך אני חווה את עצמי, כאובייקט למבטו. אם עשיתי תנועה אינטימית או גסה, עכשיו אנסה להסתיר אותה. אם דיברתי עם עצמי, עכשיו אשתתק מייד כדי שלא יבחין. שכן, אני אובייקט של מבטו.

הופעתו של הזולת, אם כן, מהווה איום: שאהפוך לאובייקט, שלא אהיה עוד סובייקט חופשי הבונה את עולמו, אלא אובייקט בעולמו של מישהו אחר. וכמובן, כשם שאני מאוים על ידי מבטו אף הוא מאוים על ידי מבטי.

 

שירי יכולה לשאול מסארטר תובנה מעניינת: שהופעתו של הזולת פירושה הופעתה של פרספקטיבה אחרת, ולפיכך קונפליקט.

מצד שני, אין לה כל סיבה מיוחדת לאמץ את יתר חלקי התיאוריה של סארטר. ראשית, היבטים רבים בתיאוריה שלו שונים משלה. למשל, להבדיל ממנו אין היא פוחדת שהאחרים יהפכו אותה לאובייקט בעולמם או יגזלו ממנה את עולמה. הרעיון של מבט שהופך את הזולת לאובייקט אינו חלק מתפיסת עולמה. ואכן, בשונה מסארטר, היא מאמינה שאפשר להיות ביחד ממש עם אדם אחר. שנית, אם תאמץ את התיאוריה של סארטר, הרי שבכך תכפה על עצמה תפיסת זולת אחרת, אף היא צרה ומוגבלת. לא יהיה בכך אלא החלפה של תיאוריה אחת בתיאוריה אחרת, החלפת המערה שלה במערה אחרת, כלא אחד בכלא אחר. ואכן, אין לה צורך במערה אחרת. היא רוצה להשתמש בתובנות הפילוסופיות שלה כדי לשחרר, ולא להגביל את עצמה.

 

חוסה אורטגה אי גאסט – הפנימיות הנסתרת

 

בספרו אדם ואנשים, מתאר הפילוסוף הספרדי אורטגה אי גאסט (1883-1955) את הזולת כהפתעה. לפתע אני מגלה שאינני היחיד בעולם. מישהו אחר נמצא איתי בעולם 'שלי', ומרגע זה אינני יכול להמשיך עוד בשאננות הקודמות. אני נדרך. תגובתי לזולת היא כמו תגובתו של זה השומע צעדים באפלה: "מי שם?!"

 

לפני שהופיע הזולת, היה עולמי נוח ומוכר. הוא היה הבית שלי. אבל כעת נכנס הזולת לעולמי והופעתו טורדת אותי, וזאת משום שיש בו מרכיב בלתי ידוע: אני רואה את גופו, את תנועותיו, את פניו, אבל אינני רואה את כל כולו. שכן, מעבר להבעת פניו חבויות מחשבותיו, רגשותיו, כוונותיו, או בקיצור עולמו הפנימי. הללו מתבטאים בחיוכים שלו, במילים שהוא אומר, בתנועות ידיו, אבל באופן חלקי בלבד. ככל שאני מנסה לפענח את האדם העומד מולי, פנימיותו נותרת חבויה ממני.

עם זאת, על אף שאינני יכול לראות את פנימיותו, אני לומד מתוך התנהגותו שהוא מתייחס אלי ברגשותיו ומחשבותיו, כלומר שפנימיותו מגיבה לנוכחותי, ממש כשם שאני יכול להגיב לנוכחותו. אלא שלעולם לא אדע מה בדיוק הוא חושב עלי, כיצד הוא מרגיש ביחס אלי, ומה הוא מתכוון לומר או לעשות. במובן זה, הזולת הוא סכנה, מכיוון שלעולם לא אוכל לצפות כיצד יגיב אלי. אין פירוש הדבר שהזולת רוצה לפגוע בי, אלא שבנוכחותו אני מתוח קצת, מנחש, נזהר שלא לפגוע ולהיפגע, ותוהה על הבלתי ידוע.

 אבל הזולת אינו רק בעיה עבורי – הוא גם מלמד אותי על עצמי. מפני שבאמצעותו אני מגלה את גבולותיי, את מגבלותיי, ומכאן גם את כוחותיי וחולשותיי, את הטעמים האישיים והדעות שלי. באמצעות הזולת אני מגלה את עצמי.

 

שירי יכולה להיעזר ברעיון של אורטגה שהזולת הוא הפתעה מסוכנת כדי להבין את תמונת העולם שלה עצמה. גם בתמונת עולמה, הזולת הינו סכנה. אבל חלקים אחרים בתפיסתו של אורטגה שונים משלה, אם כי גם הם יכולים להאיר את תפיסתה על דרך הניגוד. כך למשל, עבורה הזולת מסוכן מפני שהוא כוח אפל ובלתי רציונאלי, ואילו אצל אורטגה מפני שפנימיותו נסתרת ובלתי צפויה. כמו כן, המקום בו היא מגלה את עצמה הוא מקום של יחידות ואפילו של בדידות, בעוד שאצל אורטגה אני מגלה עצמי דווקא במפגשי עם הזולת.

 

עימנואל לוינס – פניו של האחר

 

עימנואל לוינס (1906-1995), הוגה יהודי שנולד בליטא ופעל בצרפת, מאיר בגישתו את משמעותו המוסרית של הזולת. לטענתו, הפילוסופיה המערבית נכשלה בהבנת הזולת כאחר, כשונה ממני באופן בסיסי, כלומר כמציאות המצויה מעבר לגבולות עולמי והבנתי. פילוסופים מערביים רבים ניסו לתרגם את האחר למה שלוינס קורא לו 'אותו דבר' – למשל: להבין תרבויות אחרות במונחים של התרבות שלנו, להבין את האישה על דרך השוואה עם הגבר, להבין את המוות במונחים של החיים, כלומר לתרגם את השונה ממני למושגים שלי. אותו הדבר חל גם על תפיסת הזולת: הזולת נתפס כ'אני' נוסף, כמוני. זוהי גישה אימפריאליסטית, משום שהיא מנסה להשתלט על השונה ולהפוך אותו למובן לי, לשלי, לחלק מעולמי.

 

לפגוש את הזולת באמת ובתמים פירושו לקבל אותו כשונה ממני באופן רדיקלי. שכן, הזולת נמצא תמיד מעבר לאופק שלי. פירוש הדבר הוא שפגישתי עם הזולת מנפצת את העולם האגוצנטרי שלי המוגדר במונחים שלי. מרגע שהזולת נכנס לעולמי, העולם אינו עוד נחלתי הפרטית, ואינני עוד חופשי לעשות בו ככל העולה על רוחי. עכשיו יש לי מחויבויות חדשות: עלי להכיר באנשים אחרים. פניו של הזולת מבטאות את הציווי המוסרי: "אל תהרוג אותי!" – אל תבטל אותי, כאדם חי, כשונה, כייחודי.

 

שירי יכולה לשאול מלוינס את מושג הזולת כאחר לחלוטין. אבל יתר עולמו של לוינס שונה משלה. עבורה הזולת אינו דרישה מוסרית, אלא להיפך, כוח מאיים. משום כך, באמצעות לוינס היא יכולה לגלות אסימטריה מעניינת בהשקפת עולמה: בעוד שלזולת יש מחויבויות כלפי, לי אין מחויבויות כלפיו. הסיבה לכך ברורה: מנקודת מבטה של שירי, האני הוא מקום משכנן של השפיות, ההבנה, הרציונאלית, ואילו הזולת הוא מקום משכנם של כוחות בלתי רציונאליים ואף רעים.

 

 

מרטין בובר – אני ואתה

 

עבור הפילוסוף היהודי מרטין בובר (1878-1965), ממהותו של האני הוא שהוא מתייחס למשהו מחוץ לו – לבני אדם אחרים, לטבע, לרעיונות, לאלוהים. במילים אחרות, אינני ישות נפרדת ועצמאית, אלא אני מוגדר על ידי האופן שבו אני מתייחס לאחרים. יחסי לאחרים הינם חלק ממי שאני.

 

בובר מבחין בין שתי דרכי התייחסות לזולת (או באופן כללי, לכל דבר בעולם): אני-הלז ואני-אתה. יחס האני-הלז מתרחש כאשר אני מתייחס לזולת ממרחק, כאל אובייקט – כאל אובייקט (מושא) של ראייה, אובייקט של ידע, של מניפולציה וכדומה. אני מביט בו, אני בוחן אותו, אני מנסה להבינו, אני משתמש בו. ייתכן שאני עושה זאת מתוך כוונה טובה, למשל כשאני מנסה להבין איך לסייע לו, אבל אפילו אז נפער מרחק בינינו: אני כאן, הוא שם. העולמות שלנו נפרדים זה מזה ואני בוחן אותו מבחוץ. אבל יש דרך אחרת להתייחס לזולת: אני-אתה. ביחס זה אני מצוי עם הזולת. אינני מביט עליך מצידו השני של המרחק המפריד בינינו. אני נמצא פשוט איתך, בחברתך. בקשר כזה אני נוכח במלואי. להבדיל מיחסי אני-הלז שבהם רק חלק ממני בא לידי ביטוי (במחשבותיי למשל), יחסי אני-אתה כוללים את כל ישותי. אני נמצא איתך כל כולי. בובר מתאר יחס זה כ'זיקה' המקשרת בינינו בתוך מעין מעגל, או הקפה, של מציאות ייחודית משותפת. כיוון שאני מוגדר על ידי יחסי לזולת, הרי שאני שונה כשאני ביחס אני-אתה וכשאני ביחס אני-הלז. יחסי אני-הלז יעילים להשגת מטרות מעשיות. אבל יחס אני-אתה מאפשר לנו לחיות את עצמנו באופן שלם ואמיתי. הוא מבטא את כל מהותי. ועל אף שהוא עשוי להתקיים מספר רגעים בלבד, הוא מעניק לאדם משמעות וחיים. כדוגמא נוכל לחשוב על בעל ואישה המתייחסים תמיד זה אל זה באופן 'הולם', על פי כללי הנימוס וההתחשבות. אם בני הזוג אינם מתייחסים זה אל זה ביחס של אני-אתה מפעם לפעם, אם אין הם לפעמים ביחד בכל מהותם, הרי שיחסיהם מתים.

 

נראה שמה ששירי משתוקקת אליו הוא יחס של אני-אתה עם מישהו. מצד שני, להבדיל מבובר אין היא מגדירה את עצמה במונחים של יחסיה של הזולת. להיפך, נראה שהיא מבינה את עצמה כנפרדת במהותה. כמו כן, אין היא מוטרדת מן המרחק אל האחרים – למעשה היא זקוקה למרחק כלשהו כדי 'להיות בקשר עם עצמה'. המושגים והאבחנות של בובר אינם ה'שפה' של עולמה.

ואף על פי כן, באמצעות רעיונותיו היא יכולה להבין את עולמה, ולגלות שיש בו סתירה: מצד אחד היא חולמת על יחסי אני-אתה, אבל מצד שני, הזולת בעולמה הוא מרוחק במהותו, חבוי, מסוכן. היא מעריכה יחסים של אני-אתה, אולם נראה שאין הם יכולים להתקיים בעולם כשלה.

 

אף אחת מן התיאוריות הללו אינה מבטאת בדיוק את תפיסת הזולת של שירי. ואין להתפלא על כך. כל תיאוריה מבטאת תפיסה מסוימת של הוגה מסוים. תיאוריה אינה אלא קול אחד במגוון הקולות של המציאות האנושית. איננו יכולים לצפות מאדם בשר ודם שיתאים לאיזו מסגרת אוניברסאלית. ואכן, מה שמייחד פילוסופים עמוקים איננו העובדה שתפיסם נכונה יותר או אוניברסאלית יותר, אלא שהם מסוגלים לנסח את ההבנה שלהם במילים מדויקות. הם יכולים לבטא את ה'קול' שלהם ברגישות מרובה, באמצעות קישורים והבחנות מעוררי השראה, באמצעות ניתוח מעמיק. ואף על פי כן, הפילוסופיה שלהם אינה אלא קול אחד, כלומר תפיסה אחת מסוימת, זו שלהם ולא זו שלך או שלי או של שירי. ובכל זאת, התיאוריות הללו עשויות להיות בעלות ערך עבור שירי. ביכולתן לסייע לה להתבונן במארג העשיר של ההבנות בו מתרחשים חייה. שהרי, החוויות המסוימות שלה אינן מבודדות מהמארג המורכב של הניסיון האנושי בכללו. הקול האישי שלה אינו נפרד לחלוטין מיתר המקהלה. כשתחקור את הקשת הרחבה של ההבנות האנושיות, היא תוכל להבין לעומקה את המשמעות של דרכה האישית שלה להתייחס אל החיים. אם תחקור את עולמה באופן זה, היא תגלה שתפיסת הזולת שלה סובבת סביב הרעיון שהזולת הוא בלתי צפוי, מפתיע, בוגדני. בעליו של כלב הוא מטורף, מפלצתי, בלתי רציונאלי ובלתי מובן. החבר שלה לא סתם נהרג – הוא 'נטש' אותה. חברתה הטובה מיכל אכזבה אותה. היא זוכרת את סבא שלה לא בכל אותם רגעים מתוקים שבהם בילו יחד, אלא דווקא ברגע של כעס פתאומי. היא כמהה לתחושה של ביחד, אבל הזולתמסמל תמיד את אפשרותה של בגידה. שירי תצטרך לחקור בעצמה את פרטי תפיסת העולם שלה. כך היא תבין שיש דרכים שונות לתפוס את הזולת, ושהתפיסה שלה אינה אלא קול אחד של חיים בתוך מגוון אפשרי עשיר. קרוב לודאי שהיא תופתע לגלות שמה שנראה לה ברור מאליו איננו ברור כלל. בסופו של דבר היא תהיה מסוגלת להתייחס אל הזולת, ואל עולמה בכלל, מנקודת מבט רחבה יותר.

 

מתוך הדוגמה של שירי ניתן לראות שבתהליך הפילוסופיה המעשית איננו עוסקים, כפי שנהוג בדיונים אקדמיים,בשאלה איזו תפיסת זולת היא נכונה יותר, או איזו מהן מדויקת יותר לגבי האדם בכלל. מטרתנו להבין את ההיגיון הפנימי של התפיסות השונות, לחשוף את ההנחות והמגרעות שלהן, לבחון את השלכותיהן, ומתוך כך ללמוד על עצמנו. אין כל צורך להכריע בין סארטר, אורטגה, בובר או לוינס ולהכריז שאחד מהם הוא הצודק. מוטב להקשיב לכל התפיסות הללו כמו קולות שונים של המציאות האנושית, שכל אחד מהם מבטא הבנות חשובות. כפילוסוף מעשי או יועץ פילוסופי, אין לי עניין ללכוד את המציאות בתיאורים תיאורטיים. אין זו הדרך לגעת במציאות. אני 'מקשיב' לרעיונות שונים ולהבנות שהם מבטאים. אני מפנה בתוכי מקום לכולם ונותן להם לשאת את דברם כמו מקהלה של קולות. בנקודה זו של הקשבה אני עולה לרמה אחרת של הבנה, לרמה של הבנה רב-קולית. אינני מחזיק עוד בתיאוריה זו או אחרת, אינני מזהה את עצמי עם דעה מסוימת. כאן אני בנקודה המשקיפה על התיאוריות כולן. כדי להגיע לעמדה כזו עלי לעבור שינוי פנימי, ולפתח מודעות פילוסופית חדשה. עמדה זו דורשת ממני 'להקשיב' מעבר לעצמי. אני פותח בתוכי מקום לכל הקולות, וכך יוצא מן המערה הקטנה שלי אל מרחב שהוא מחוץ למערות, למודעות שהיא מעבר לדעות, להבנה שהיא בגדר חכמה. זהו מקום של ריבוי ושל אחדות, או בניסוחו של פלוטינוס: 'נוכחות גבוהה מידע'.

וזה מה שנוכל להציע לשירי: ראשית, עליה להיות מודעת לתפיסת הזולת שלה, ולהבינה כמערה אחת מסוימת בין אחרות, קול אחד בין קולות אחרים במציאות אנושית. אז תהיה מסוגלת לצעוד אל מעבר לתפיסה המסוימת שלה, ומעבר לכל התפיסות המגבילות.