המונח "חוויית שיא" בא לתאר חוויה דתית או רוחנית הנובעת מצמיקה עקב אירועי חיים משמעותיים.
חלוקה נכונה של האוכלוסייה איננה בין מי שחוו חוויית שיא לבין מי שלא חוו חוויה כזאת מעודם, אלא בין מי שמכירים בה לבין מי שמתקשים להכיר בה. האחרונים הם בעלי מבנה אישיות שבעטיים הם חוששים מחוויית שיא, וכשהיא מתרחשת הם מדחיקים אותה, מתכחשים לה, מתרחקים ממנה או משכיחים אותה מלבם. גישה זו אופיינית לטיפוסי אישיות "רציונליסטית", "חומרית", "מכניסטית" או "מעשית". הם רואים בכל התנסות טרנסצנדנטית אי-שפיות, אובדן מוחלט של שליטה, שעבוד לרגשות וחריגה אל מעבר למציאות.
חוויית שיא מחדדת אצל האדם את תחושת תקפותה של העצמיות ושל הצדקת הערכים הפנימיים שלו. האדם מזהה ומעריך מטרות, צרכים והתנסויות ש"שווה לחיות למענם". חוויית שיא יוצרת באדם זיקה לאוניברסליות ולנצח. העולם הנגלה בחוויה כזאת הוא יפה, טוב, נכסף ובעל ערך. מתגברים רגשות הטוב באדם - עדינות, נדיבות, ולפי הנסיבות גם הנאה וצער. אדם חש פליאה, יראה, ענווה, כניעה וסגידה כלפי החוויה. התנגשות, חד מימדיות וקוטביות, האופייניות לשגרה, נעלמות, ובמקומן נוטה אדם להשתלב ולהתאחד עם העולם. החוויית שיא נעשית זהותו של האדם שלמה יותר. הוא נהיה אחראי, עצמאי, החלטי, יצירתי ופעיל יותר מאשר בכל מצב אחר.הסובייקט שבאדם מתחזק, תלותו בעולם הפיזי מצטמצמת והוא נזקק למילוי צרכים גבוהים יותר.
משעה שחווינו את השמימי, אנו זוכרים אותו עד יומנו האחרון, מפרנסים את עצמנו בזיכרונות, ומחזקים את עצמנו בימי מצוקה.
החיים הרגילים הם מעין "חצי חיים". רק בעת חוויות שיא אנו ערים, פעילים, זריזים, תודעתיים וחיוניים לגמרי. או שרויים באמצעותם בדרגת חיים גבוהה יותר, ודרכה ניתנת לזו הזדמנות להתבוננות מעמיקה במציאות.
אברהם מאסלו
חלוקה נכונה של האוכלוסייה איננה בין מי שחוו חוויית שיא לבין מי שלא חוו חוויה כזאת מעודם, אלא בין מי שמכירים בה לבין מי שמתקשים להכיר בה. האחרונים הם בעלי מבנה אישיות שבעטיים הם חוששים מחוויית שיא, וכשהיא מתרחשת הם מדחיקים אותה, מתכחשים לה, מתרחקים ממנה או משכיחים אותה מלבם. גישה זו אופיינית לטיפוסי אישיות "רציונליסטית", "חומרית", "מכניסטית" או "מעשית". הם רואים בכל התנסות טרנסצנדנטית אי-שפיות, אובדן מוחלט של שליטה, שעבוד לרגשות וחריגה אל מעבר למציאות.
חוויית שיא מחדדת אצל האדם את תחושת תקפותה של העצמיות ושל הצדקת הערכים הפנימיים שלו. האדם מזהה ומעריך מטרות, צרכים והתנסויות ש"שווה לחיות למענם". חוויית שיא יוצרת באדם זיקה לאוניברסליות ולנצח. העולם הנגלה בחוויה כזאת הוא יפה, טוב, נכסף ובעל ערך. מתגברים רגשות הטוב באדם - עדינות, נדיבות, ולפי הנסיבות גם הנאה וצער. אדם חש פליאה, יראה, ענווה, כניעה וסגידה כלפי החוויה. התנגשות, חד מימדיות וקוטביות, האופייניות לשגרה, נעלמות, ובמקומן נוטה אדם להשתלב ולהתאחד עם העולם. החוויית שיא נעשית זהותו של האדם שלמה יותר. הוא נהיה אחראי, עצמאי, החלטי, יצירתי ופעיל יותר מאשר בכל מצב אחר.הסובייקט שבאדם מתחזק, תלותו בעולם הפיזי מצטמצמת והוא נזקק למילוי צרכים גבוהים יותר.
משעה שחווינו את השמימי, אנו זוכרים אותו עד יומנו האחרון, מפרנסים את עצמנו בזיכרונות, ומחזקים את עצמנו בימי מצוקה.
החיים הרגילים הם מעין "חצי חיים". רק בעת חוויות שיא אנו ערים, פעילים, זריזים, תודעתיים וחיוניים לגמרי. או שרויים באמצעותם בדרגת חיים גבוהה יותר, ודרכה ניתנת לזו הזדמנות להתבוננות מעמיקה במציאות.
אברהם מאסלו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה