(רן להב)
דורית מתחילה סדרת מפגשים שבועית בנושא הפילוסופיה המעשית.
"בוקר טוב," היא מברכת את הקבוצה הקטנה. "הנושא שבחרתי לפגישה הראשונה שלנו היום הוא חופש. יכולנו להתחיל בדיון, אבל אני לא סומכת על מחשבות מופשטות שלא קשורות לחוויות הקונקרטיות שלנו. במקום זה בואו נתחיל בהתבוננות באירועים שקרו לנו. כל אחד מאיתנו יחשוב על מצב שהתרחש לאחרונהשבו הוא חווה תחושה של חופש, או תחושה של היעדר חופש."
דורון מרים מייד את ידו. "יש לי משהו. לפעמים קשה לי לשלוט במצבי הרוח שלי, במיוחד כשאני נרגש או לחוץ. הלוואי שהייתי חופשי ממצבי הרוח האלו."
"בני אדם הם לא חופשיים כפי שנדמה להם," אומרת ענת. "הרגשות שלנו שולטים בנו."
"אני לא מסכים." אומר דני. "הרגשות שלנו הם חלק מעצמנו!"
"רק רגע," אומרת דורית. "עכשיו אתם מדברים ברמה מופשטת. ביקשתי מכם לבחור חוויה שחוויתם."
"חשבתי שאנחנו אמורים לעשות חקירה פילוסופית." אומרת שרית.
"פילוסופית, אבל לא אקדמית. בפילוסופיה מעשית אנחנו רוצים להקשיב לחיים, לא רק לתיאוריות מופשטות. אנחנו מקשיבים לרגעים חיים, לחוויות ספציפיות, לאירועים קונקרטיים."
"אבל הפילוסופיה עוסקת ברעיונות, לא?"
"תופתעו כמה רעיונות פילוסופיים אפשר למצוא ברגעים יומיומיים פשוטים."
ענת מביטה בדורית בתהייה, ודורית מסבירה. "בחיי היומיום אנחנו מפרשים את העולם שלנו כל הזמן. אנחנו מעניקים משמעות לדברים שקורים לנו. אבל אנחנו עושים כך לא רק באופן מודע, אלא בעיקר באמצעות הרגשות שלנו, ההתנהגויות שלנו, ובקיצור – באמצעות ההתייחסויות היומיומית שלנו לעצמנו ולסביבה שלנו. למשל, אם את מרגישה אשמה על שהבטחת ולא קיימת, התחושה הרעה שלך היא מעין הכרזה: 'הפרת הבטחה היא מעשה לא מוסרי'. ואם אתה מישהו שמרגיש צורך לדעת בכל רגע מה בת זוגך חושבת ומרגישה, האובססיה שלך בעצם מצהירה: 'אהבה פירושה להיות שקופים זה לזה'. כך שבעצם, לכל אחד מאיתנו יש 'תיאוריות' על החיים, על אף שבדרך כלל אנחנו לא מודעים להן. אנחנו חיים את התיאוריות שלנו, אנחנו לא חושבים עליהן."
"אז בעצם את אומרת לנו," מעיר מיכאל, "שכולנו פילוסופים."
"בדיוק. לכולנו יש תיאוריות על השאלות הבסיסיות של החיים. הבעיה היא שהתיאוריות האלו הן בדרך כלל אוטומטיות, צרות ונוקשות. הן פועלות כמו תבניות – תבניות של התנהגות, רגשות, מחשבות."
"בסדר," רותי אומרת. "אני חושבת שאני מבינה מה את רוצה שנעשה. יש לי חוויה שאני רוצה לספר עליה."
היא מספרת לקבוצה איך בחודש שעבר התנדבה לשחק עם ילד חולה בבית חולים סמוך. כעבור כמה ימים התחילה לחוש חנוקה. המחויבות הפכה לנטל. שעות אחר הצהריים שלה כבר לא היה עוד פנויות, והיא לא יכלה לפגוש חברים, או לטייל על חוף הים, או פשוט לשבת בבית קפה. "אני לא יוצאת כל כך הרבה, אבל אני אוהבת להרגיש שיש לי את החופש לצאת כשאני רוצה."
במשך שבועיים היא הרגישה כמו אסירה, עד שהחליטה להתפטר. "כשיצאתי מהבניין הרגשתי חופשייה כמו ציפור. מתחתי את הידיים שלי לצדדים והרגשתי את החופש שלי. זאת הייתה תחושה נפלאה: ואוו! עכשיו אני יכולה לעשות מה שבא לי!"
"ומה עשית עם החופש הזה?" דני שואל אותה.
"מה עשיתי? שום דבר מיוחד. פשוט נהניתי ממנו. נהניתי מהעובדה שאין לי מחויבויות."
"מעניין מאוד", אומרת דורית. "החופש שממנו נהנית הוא סוג מאוד מסוים של חופש: חופש של העדר מגבלות."
ישעיהו ברלין – חרות חיובית וחרות שלילית
הפילוסוף הבריטי ישעיהו ברלין (1909-1997) הבחין בין חירות שלילית לחירות חיובית, או מה שניתן לקרוא לו חופש-מ וחופש-ל. על אף שהבחנה זו אינה חדשה, הוא היה הראשון שניסח אותה בבהירות. להיות חופשי במובן הראשון משמעו שאין אילוצים המגבילים את פעולותיי. ('היעדר' זה של מגבלות הוא הסיבה לכך שסוג זה קרוי חירות שלילית). למשל, אם אני חי בחברה דמוקרטית, שום דבר אינו עוצר אותי מלבטא את עמדותיי הפוליטיות. אני חופשי מאילוצים. ועם זאת, במובן אחר איני בהכרח חופשי. אם אין לי את האומץ, או הביטחון העצמי, או עצמאות המחשבה, הרי שעל אף שאין עלי מגבלות, עדיין חסרים לי המשאבים הפנימיים לממש את החופש שלי. אינני חופשי לבטא את תפיסת החיים שלי. אין לי חירות 'חיובית'.
לפיכך, כשאנחנו דנים בחופש עלינו להבחין בין שני מרכיבים: המשאבים שמאפשרים לי לבטא את החופש שלי, והמכשולים המגבילים אותו. זוהי ההבחנה שבין כוחותיו של האסיר לפעול, לבין חומות הכלא שבו הוא כלוא. כמובן, הכלא שלי אינו נמצא בהכרח מחוצה לי. הפחד שלי למשל, או ביישנותי, אף הם עלולים להגביל את החופש שלי. במובן זה הם יכולים להיות בית כלאי.
"אם כך," רותי אומרת, "אז עכשיו אני מבינה שחוויתי תחושה של חופש-מ."
"במילים אחרות," מסבירה דורית, הרצון שלך להיות חופשייה מדבר בשפה של חירות שלילית."
לאחר שיחה קצרה, רותי מבינה שגם חוויות אחרות שהיו לה לאחרונה מבטאות תפיסה דומה של חופש. למשל, בשבוע שעבר הגיעה חברה לביקור. "אני אוהבת אותה, אבל הפריע לי שהיא לא התקשרה קודם לבדוק אם אני פנויה. הרגשתי שהיא כופה עלי את הנוכחות שלה. אז לא פתחתי את הדלת והעמדתי פנים שאני לא בבית." דורית מסכימה שגם חוויה זו יכולה להתפרש כחוויה של חופש-מ, ואם כך, ייתכן שזהו מאפיין כללי בעולמה של רותי: חופש עבורה פירושו חופש שלילי. עם זאת דורית מזהירה מפני מסקנות חפוזות. החיים מורכבים יותר מתיאוריה פשוטה.
"בכל זאת," אומרת לה רותי, "זה מדהים כמה הרבה אפשר ללמוד מאירוע אחד קטן."
"בהחלט. זוהי אומנות הפילוסופיה המעשית: להקשיב לרגע הפשוט, היומיומי."
"טוב," אומרת דורית. "אני חושבת שהבנו את המטרה שלנו: אנחנו מנסים לחקור את תפיסות החופש הפילוסופיות שלנו כפי שהן מתבטאות ברגעים היומיומיים שלנו – לא בדעות המופשטות שלנו, אלא בהתנהגויות וברגשות הקונקרטיים שלנו." עתה היא מבקשת מהמשתתפים לחזור לחוויית החופש (או היעדר החופש) שבחרו, לעצום עיניים ולהתבונן בה. "תעלו את החוויה לתודעה באופן חי ככל שאתם יכולים. ואז תנסו להבין איזה 'תיאוריה' של חופש היא מבטאת." אחרי מספר רגעים, כשהם פוקחים את עיניהם, הם מגלים כמה קשה לבטא במילים את תפיסות החופש שלהם.
"מה אני אמור לומר על החוויה שלי?" "אני לא מצליחה למצוא שום דבר אינטליגנטי להגיד עליה!" "אני לא מבין..."
דורית מחייכת. "כדי להקל עליכם, אציג לכם בקצרה כמה תיאוריות פילוסופיות של חופש."
המשתתפים מופתעים. "תיאוריות?" "חשבנו שאת רוצה שנקשיב לחיים, לא לתיאוריה!" "את בטוחה שהחוויה שלי יכולה להתאים לאחד מהפילוסופים האקדמיים האלו?"
"ברור שלא. אבל תיאוריות יכולות לשמש מקור השראה, או חומר גלם לרעיונות. הן יכולות לעזור לנו לבטא את הקול האישי שלנו."
"חשבתי שאנחנו אמורים לעשות חקירה פילוסופית." אומרת שרית.
"פילוסופית, אבל לא אקדמית. בפילוסופיה מעשית אנחנו רוצים להקשיב לחיים, לא רק לתיאוריות מופשטות. אנחנו מקשיבים לרגעים חיים, לחוויות ספציפיות, לאירועים קונקרטיים."
"אבל הפילוסופיה עוסקת ברעיונות, לא?"
"תופתעו כמה רעיונות פילוסופיים אפשר למצוא ברגעים יומיומיים פשוטים."
ענת מביטה בדורית בתהייה, ודורית מסבירה. "בחיי היומיום אנחנו מפרשים את העולם שלנו כל הזמן. אנחנו מעניקים משמעות לדברים שקורים לנו. אבל אנחנו עושים כך לא רק באופן מודע, אלא בעיקר באמצעות הרגשות שלנו, ההתנהגויות שלנו, ובקיצור – באמצעות ההתייחסויות היומיומית שלנו לעצמנו ולסביבה שלנו. למשל, אם את מרגישה אשמה על שהבטחת ולא קיימת, התחושה הרעה שלך היא מעין הכרזה: 'הפרת הבטחה היא מעשה לא מוסרי'. ואם אתה מישהו שמרגיש צורך לדעת בכל רגע מה בת זוגך חושבת ומרגישה, האובססיה שלך בעצם מצהירה: 'אהבה פירושה להיות שקופים זה לזה'. כך שבעצם, לכל אחד מאיתנו יש 'תיאוריות' על החיים, על אף שבדרך כלל אנחנו לא מודעים להן. אנחנו חיים את התיאוריות שלנו, אנחנו לא חושבים עליהן."
"אז בעצם את אומרת לנו," מעיר מיכאל, "שכולנו פילוסופים."
"בדיוק. לכולנו יש תיאוריות על השאלות הבסיסיות של החיים. הבעיה היא שהתיאוריות האלו הן בדרך כלל אוטומטיות, צרות ונוקשות. הן פועלות כמו תבניות – תבניות של התנהגות, רגשות, מחשבות."
"בסדר," רותי אומרת. "אני חושבת שאני מבינה מה את רוצה שנעשה. יש לי חוויה שאני רוצה לספר עליה."
היא מספרת לקבוצה איך בחודש שעבר התנדבה לשחק עם ילד חולה בבית חולים סמוך. כעבור כמה ימים התחילה לחוש חנוקה. המחויבות הפכה לנטל. שעות אחר הצהריים שלה כבר לא היה עוד פנויות, והיא לא יכלה לפגוש חברים, או לטייל על חוף הים, או פשוט לשבת בבית קפה. "אני לא יוצאת כל כך הרבה, אבל אני אוהבת להרגיש שיש לי את החופש לצאת כשאני רוצה."
במשך שבועיים היא הרגישה כמו אסירה, עד שהחליטה להתפטר. "כשיצאתי מהבניין הרגשתי חופשייה כמו ציפור. מתחתי את הידיים שלי לצדדים והרגשתי את החופש שלי. זאת הייתה תחושה נפלאה: ואוו! עכשיו אני יכולה לעשות מה שבא לי!"
"ומה עשית עם החופש הזה?" דני שואל אותה.
"מה עשיתי? שום דבר מיוחד. פשוט נהניתי ממנו. נהניתי מהעובדה שאין לי מחויבויות."
"מעניין מאוד", אומרת דורית. "החופש שממנו נהנית הוא סוג מאוד מסוים של חופש: חופש של העדר מגבלות."
ישעיהו ברלין – חרות חיובית וחרות שלילית
הפילוסוף הבריטי ישעיהו ברלין (1909-1997) הבחין בין חירות שלילית לחירות חיובית, או מה שניתן לקרוא לו חופש-מ וחופש-ל. על אף שהבחנה זו אינה חדשה, הוא היה הראשון שניסח אותה בבהירות. להיות חופשי במובן הראשון משמעו שאין אילוצים המגבילים את פעולותיי. ('היעדר' זה של מגבלות הוא הסיבה לכך שסוג זה קרוי חירות שלילית). למשל, אם אני חי בחברה דמוקרטית, שום דבר אינו עוצר אותי מלבטא את עמדותיי הפוליטיות. אני חופשי מאילוצים. ועם זאת, במובן אחר איני בהכרח חופשי. אם אין לי את האומץ, או הביטחון העצמי, או עצמאות המחשבה, הרי שעל אף שאין עלי מגבלות, עדיין חסרים לי המשאבים הפנימיים לממש את החופש שלי. אינני חופשי לבטא את תפיסת החיים שלי. אין לי חירות 'חיובית'.
לפיכך, כשאנחנו דנים בחופש עלינו להבחין בין שני מרכיבים: המשאבים שמאפשרים לי לבטא את החופש שלי, והמכשולים המגבילים אותו. זוהי ההבחנה שבין כוחותיו של האסיר לפעול, לבין חומות הכלא שבו הוא כלוא. כמובן, הכלא שלי אינו נמצא בהכרח מחוצה לי. הפחד שלי למשל, או ביישנותי, אף הם עלולים להגביל את החופש שלי. במובן זה הם יכולים להיות בית כלאי.
"אם כך," רותי אומרת, "אז עכשיו אני מבינה שחוויתי תחושה של חופש-מ."
"במילים אחרות," מסבירה דורית, הרצון שלך להיות חופשייה מדבר בשפה של חירות שלילית."
לאחר שיחה קצרה, רותי מבינה שגם חוויות אחרות שהיו לה לאחרונה מבטאות תפיסה דומה של חופש. למשל, בשבוע שעבר הגיעה חברה לביקור. "אני אוהבת אותה, אבל הפריע לי שהיא לא התקשרה קודם לבדוק אם אני פנויה. הרגשתי שהיא כופה עלי את הנוכחות שלה. אז לא פתחתי את הדלת והעמדתי פנים שאני לא בבית." דורית מסכימה שגם חוויה זו יכולה להתפרש כחוויה של חופש-מ, ואם כך, ייתכן שזהו מאפיין כללי בעולמה של רותי: חופש עבורה פירושו חופש שלילי. עם זאת דורית מזהירה מפני מסקנות חפוזות. החיים מורכבים יותר מתיאוריה פשוטה.
"בכל זאת," אומרת לה רותי, "זה מדהים כמה הרבה אפשר ללמוד מאירוע אחד קטן."
"בהחלט. זוהי אומנות הפילוסופיה המעשית: להקשיב לרגע הפשוט, היומיומי."
"טוב," אומרת דורית. "אני חושבת שהבנו את המטרה שלנו: אנחנו מנסים לחקור את תפיסות החופש הפילוסופיות שלנו כפי שהן מתבטאות ברגעים היומיומיים שלנו – לא בדעות המופשטות שלנו, אלא בהתנהגויות וברגשות הקונקרטיים שלנו." עתה היא מבקשת מהמשתתפים לחזור לחוויית החופש (או היעדר החופש) שבחרו, לעצום עיניים ולהתבונן בה. "תעלו את החוויה לתודעה באופן חי ככל שאתם יכולים. ואז תנסו להבין איזה 'תיאוריה' של חופש היא מבטאת." אחרי מספר רגעים, כשהם פוקחים את עיניהם, הם מגלים כמה קשה לבטא במילים את תפיסות החופש שלהם.
"מה אני אמור לומר על החוויה שלי?" "אני לא מצליחה למצוא שום דבר אינטליגנטי להגיד עליה!" "אני לא מבין..."
דורית מחייכת. "כדי להקל עליכם, אציג לכם בקצרה כמה תיאוריות פילוסופיות של חופש."
המשתתפים מופתעים. "תיאוריות?" "חשבנו שאת רוצה שנקשיב לחיים, לא לתיאוריה!" "את בטוחה שהחוויה שלי יכולה להתאים לאחד מהפילוסופים האקדמיים האלו?"
"ברור שלא. אבל תיאוריות יכולות לשמש מקור השראה, או חומר גלם לרעיונות. הן יכולות לעזור לנו לבטא את הקול האישי שלנו."
ג'ון דיואי – החופש לנהל את חיי
לטענתו של הפילוסוף האמריקאי ג'ון דיואי (1859-1952), חופש הוא הרבה יותר מאשר העדר מגבלות, כלומר חופש-מ. כדי להיות חופשי עלי להיות מסוגל לבחור באופן מודע ולתרגם את הבחירה שעשיתי למעשה. אולם לבחור אין פירושו ללכת בעיניים עיוורות אחר התשוקות שלי או מה שמתחשק לי באותו הרגע.בחירה של ממש תתכן רק כאשר יש לי תוכניות ויעדים שבחנתי אותם באופן ביקורתי והגיוני, ואני מתקן אותם כשעולה הצורך, ופועל בהתאם להם. במובן זה אני בונה ומנהל את חיי. אני מנהל את חיי הן בכך שאני קובע באופן רציונאלי מהן התוכניות והמטרות שלי, והן בכך שאני משפיע על החברה סביבי.
לפיכך, אדם חופשי הוא בעל מטרות ויעדים ארוכי טווח, שיש לו די גמישות כדי לשנותם כאשר התנאים משתנים, וכן פתיחות מחשבתית מספקת לבחור בין דרכים אלטרנטיבות. לאדם כזה יש גישה מוגדרת לחיים ולמעורבות חברתית, המבוססת על התבוננות ביקורתית ורציונאלית.
אפיקורוס – חופש מתשוקות
על פי אפיקורוס (341-270 לפנה"ס), הפילוסוף הסטואי בן העת העתיקה, אנחנו סובלים לא בגלל הדברים שבאים עלינו, אלא בגלל האופן שבו אנו מתייחסים לאותם דברים. אדם המאבד את כל חסכונותיו סובל לא מכיוון שאיבד את כספו, אלא משום שהוא חש קשור לכספו. במילים אחרות, הוא סובל מפני שהוא מתייחס בטעות אל כספו כאילו הוא הכרחי לאושרו. במובן זה איננו חופשיים, מפני שאנו נשלטים על ידי הדחפים והתשוקות שלנו. תשוקות אלו גורמות לנו להיות תלויים בדברים שהם מעבר לשליטתנו. שהרי, אין לנו שליטה מוחלטת על נכסינו, בריאותינו , על תאונות, על יחסו של הזולת אלינו, או על המזל וביש המזל שמלווים אותנו. כלומר, אנו חופשיים כאשר אנו שולטים בתשוקותינו וביצרינו, מכוונים את חיינו בעזרת התבונה, ובאופן זה הופכים להיות בלתי תלויים במה שמחוץ לשליטתנו. פירוש הדבר הוא שאנו מקבלים בהשלמה רגועה את כל המתרחש בעולם – הנשלט על ידי הלוגוס האלוהי (דהיינו, סדר העולם התבוני), וחיים את חיינו באופן חופשי בהתאמה לטבענו האנושי.
חופש ממין זה הוא מצב של שלוות נפש, שליטה עצמית ואורך רוח. על אף שהאדם מוסיף לפעול בעולם ולבצע את חובותיו, הוא מקבל בשלווה את המתרחש, בין אם הוא הצלחה או אסון. מצב פנימי כזה קשה מאוד להשגה. על מנת לפתח אותו, נחוצים תרגילים רוחניים מפרכים. רק כך ניתן לשחרר את המחשבה הרציונאלית שלנו מכלא תשוקותינו.
קרישנמורטי – חופש מן העבר
על פי ההוגה ההודי קרישנמורטי (1895-1986), בני האדם כלואים בדרך כלל במה שהם כבר יודעים ובמה שכבר למדו, כלומר בעבר. אנו חושקים במה שהיה לנו נעים אתמול, ומקווים לתשבחות שהרעיפו עלינו בשבוע שעבר. אנחנו מפחדים ממה שהכאיב לנו בשנה שעברה, ומנסים להיות מה שהורינו, או מורינו, או אנשי הדת, אמרו לנו שעלינו להיות. כתוצאה מכך, תקוותינו, תשוקותינו ופחדינו נובעים מניסיונות העבר שלנו. וכך אנו נאבקים לעשות עוד כסף, להפוך לאנשים 'חשובים', להיות בעלי עוצמה או מפורסמים, וכל זאת מפני שאנחנו מותנים על ידי העבר שלנו. מאבקים כאלו אינם הופכים אותנו יותר למאושרים, אלא למתוכנתים, מתוסכלים, מפוצלים.
שחרור פירושו בראש וראשונה שחרור מכבלי העבר. פירוש הדבר להיות נוכח כאן ועכשיו בתודעה פתוחה, חדה, יצירתית, שאינה מתוכנתת על ידי ידע קודם. להיות חופשי פירושו להיות בעל מודעות מלאה הפתוחה לרגע ההווה.
אנרי ברגסון – לשחרר את ישותי במלואה
לטענתו של הפילוסוף האמריקאי ג'ון דיואי (1859-1952), חופש הוא הרבה יותר מאשר העדר מגבלות, כלומר חופש-מ. כדי להיות חופשי עלי להיות מסוגל לבחור באופן מודע ולתרגם את הבחירה שעשיתי למעשה. אולם לבחור אין פירושו ללכת בעיניים עיוורות אחר התשוקות שלי או מה שמתחשק לי באותו הרגע.בחירה של ממש תתכן רק כאשר יש לי תוכניות ויעדים שבחנתי אותם באופן ביקורתי והגיוני, ואני מתקן אותם כשעולה הצורך, ופועל בהתאם להם. במובן זה אני בונה ומנהל את חיי. אני מנהל את חיי הן בכך שאני קובע באופן רציונאלי מהן התוכניות והמטרות שלי, והן בכך שאני משפיע על החברה סביבי.
לפיכך, אדם חופשי הוא בעל מטרות ויעדים ארוכי טווח, שיש לו די גמישות כדי לשנותם כאשר התנאים משתנים, וכן פתיחות מחשבתית מספקת לבחור בין דרכים אלטרנטיבות. לאדם כזה יש גישה מוגדרת לחיים ולמעורבות חברתית, המבוססת על התבוננות ביקורתית ורציונאלית.
אפיקורוס – חופש מתשוקות
על פי אפיקורוס (341-270 לפנה"ס), הפילוסוף הסטואי בן העת העתיקה, אנחנו סובלים לא בגלל הדברים שבאים עלינו, אלא בגלל האופן שבו אנו מתייחסים לאותם דברים. אדם המאבד את כל חסכונותיו סובל לא מכיוון שאיבד את כספו, אלא משום שהוא חש קשור לכספו. במילים אחרות, הוא סובל מפני שהוא מתייחס בטעות אל כספו כאילו הוא הכרחי לאושרו. במובן זה איננו חופשיים, מפני שאנו נשלטים על ידי הדחפים והתשוקות שלנו. תשוקות אלו גורמות לנו להיות תלויים בדברים שהם מעבר לשליטתנו. שהרי, אין לנו שליטה מוחלטת על נכסינו, בריאותינו , על תאונות, על יחסו של הזולת אלינו, או על המזל וביש המזל שמלווים אותנו. כלומר, אנו חופשיים כאשר אנו שולטים בתשוקותינו וביצרינו, מכוונים את חיינו בעזרת התבונה, ובאופן זה הופכים להיות בלתי תלויים במה שמחוץ לשליטתנו. פירוש הדבר הוא שאנו מקבלים בהשלמה רגועה את כל המתרחש בעולם – הנשלט על ידי הלוגוס האלוהי (דהיינו, סדר העולם התבוני), וחיים את חיינו באופן חופשי בהתאמה לטבענו האנושי.
חופש ממין זה הוא מצב של שלוות נפש, שליטה עצמית ואורך רוח. על אף שהאדם מוסיף לפעול בעולם ולבצע את חובותיו, הוא מקבל בשלווה את המתרחש, בין אם הוא הצלחה או אסון. מצב פנימי כזה קשה מאוד להשגה. על מנת לפתח אותו, נחוצים תרגילים רוחניים מפרכים. רק כך ניתן לשחרר את המחשבה הרציונאלית שלנו מכלא תשוקותינו.
קרישנמורטי – חופש מן העבר
על פי ההוגה ההודי קרישנמורטי (1895-1986), בני האדם כלואים בדרך כלל במה שהם כבר יודעים ובמה שכבר למדו, כלומר בעבר. אנו חושקים במה שהיה לנו נעים אתמול, ומקווים לתשבחות שהרעיפו עלינו בשבוע שעבר. אנחנו מפחדים ממה שהכאיב לנו בשנה שעברה, ומנסים להיות מה שהורינו, או מורינו, או אנשי הדת, אמרו לנו שעלינו להיות. כתוצאה מכך, תקוותינו, תשוקותינו ופחדינו נובעים מניסיונות העבר שלנו. וכך אנו נאבקים לעשות עוד כסף, להפוך לאנשים 'חשובים', להיות בעלי עוצמה או מפורסמים, וכל זאת מפני שאנחנו מותנים על ידי העבר שלנו. מאבקים כאלו אינם הופכים אותנו יותר למאושרים, אלא למתוכנתים, מתוסכלים, מפוצלים.
שחרור פירושו בראש וראשונה שחרור מכבלי העבר. פירוש הדבר להיות נוכח כאן ועכשיו בתודעה פתוחה, חדה, יצירתית, שאינה מתוכנתת על ידי ידע קודם. להיות חופשי פירושו להיות בעל מודעות מלאה הפתוחה לרגע ההווה.
אנרי ברגסון – לשחרר את ישותי במלואה
לטענתו של הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון (1859-1941), בדרך כלל איננו נמצאים בקשר עם עושרם של חיי הנפש הפנימיים שלנו. חיינו הפנימיים משולים לסימפוניה המורכבת מאין ספור גוונים של רגשות, מחשבות, הרגשות ותחושות. גוונים אלו צובעים זה עם זה ללא הרף, וכך יוצרים איכויות חדשות ללא הפסק ומתפתחים בדרכים חדשות. התוצאה היא זרימה הוליסטית, יצירתית וספונטאנית, אשר בה כל רגע מעוצב על ידי הרגעים שקדמו לו ומעצב את הרגעים הבאים, ומוליד איכויות ותרכובות בלתי צפויות. כל רגע, אם כן, הוא רגע חדש. אלא שמטעמי נוחות השפה, אנו מבודדים איכויות מסוימות בתודעתנו מפרידים אותן מן היתר, ונותנים להן שמות כלליים כגון 'פחד', 'תקווה', 'כאב'. התוצאה היא שאנו דומים למאזינים שאינם מסוגלים לשמוע את הסימפוניה בשלמותה, אלא רק צלילים בודדים, נפרדים זה מזה. האיכויות הנפרדות הללו צפות כמו עלים יבשים על פני הנהר של חיי הנפש. וכך אנחנו מגבשים לעצמנו נטיות קבועות וקשיחות, רגשות נוקשים וברורים, ואנחנו מאבדים את הקשר עם הזרימה המלאה והמתחדשת במעמקיהם של חיינו הפנימיים. אנחנו חיים רק את פני השטח הקשיחים של ישותנו, ובמובן זה אנו כלואים בתחושותינו ובנטיותינו הידועות והמוצהרות. איננו חופשיים משום שאיננו מבטאים את עומק רצונותינו והעדפותינו. אולם יש גם רגעים מיוחדים, למשל כאשר עלי לקבל החלטה חשובה, שבהם מתקומם דבר מה בתוכי. לפתע עולה הזרימה הפנימית ממעמקי ישותי ופורצת דרך שכבת העלים היבשים. ואז אני קם עושה מעשה שהוא מנוגד לדעותיי הקשיחות, מנוגד להעדפותיי הרגילות, מנוגד לפחדים והערכים שאני מכיר בי. אני עושה כך לא על בסיס איזה נימוק שיש בידי, אלא מפני שהמעשה מבטא את כל הווייתי – את העבר שמאחורי, את אופן עמידתי בעולם, את תחושת עצמי ואת תפיסת החיים שלי. אני עושה את המעשה מכיוון שהמעשה מבטא את האדם שהוא שאני.
עבור ברגסון, זהו רגע של חופש אמיתי, מפני שהוא מבטא את כלל אישיותי. התנהגותי הקודמת נבעה מתוך המקטעים השטחיים והקשיחים של חיי, אבל כעת היא נובעת מתוך ישותי כולה.
"התיאוריות האלה סותרות," שרה מתלוננת. "אפיקורוס רוצה לשחרר את ההיגיון שלנו מכלא הרגשות, ולעומתו ברגסון רוצה לשחרר את זרם הרגשות מהכלא של המחשבה ההגיונית הקשיחה. עבור דיואי, החלטות ארוכות טווח משחררות אותנו מהנטיות הרגעיות שלנו, ועבור קרישנמורטי רגע ההווה צריך להיות חופשי מהעבר. דיואי רוצה שנשתמש בתבונה שלנו כדי לממש את המאוויים שלנו, אבל אפיקורוס חושב שהתבונה צריכה להתגבר על המאוויים."
דורית מהנהנת, ודורון מבקש את רשות הדיבור. "התיאוריות האלו מזכירות לי משהו שקרה לי לאחרונה. לא מזמן פגשתי בחורה, ומייד נמשכתי אליה. אמרתי לעצמי: 'לא, דורון, אל תתאהב בה עכשיו. רק סיימת מערכת יחסים, ואתה צריך להיות קצת לבד'. אבל זה לא עזר. במשך השבועיים האחרונים אני נאבק נגד המשיכה הזו, אבל היא חזקה ממני. אני לא יכול להפסיק לחשוב על הבחורה הזו, אף על פי שבהיגיון אני רוצה לשחרר את עצמי ממנה."
"ומי זה בתוכך זה שרוצה לשחרר את עצמו?" שואל מיכאל. "האם אתה הוא המחשבה ההגיונית שרוצה לשחרר את עצמה מההתאהבות הזו, או אתה הוא ההתאהבות שרוצה להילחם במחשבה ההגיונית?"
"הממ... שאלה טובה... אני מרגיש שההתאהבות הזו היא פולש זר. קשה לי להסביר..."
דורית נחלצת לעזרתו. "אני רוצה לתת לך כלי שיעזור להבין את ה'תיאוריה' שלך בנוגע לחופש. זה בסדר מצדך, או שאני מפריעה?"
"בטח, בואי נשמע."
"אפשר לקרוא לכלי הזה 'מילון מושגים'. כדי להבין למה אני מתכוונת נסתכל בתיאוריות שבחנו. שימו לב שעל אף שכולן דנות בחופש, כל אחת משתמשת במושגים שונים. עבור קרישנמורטי למשל, חשובה ההבחנה בין העבר לבין ההווה. אבל עבור אפיקורוס המושגים האלו לא חשובים בכלל. בשבילו, ההבחנה בין מה שבשליטתנו לבין מה שלא בשליטתנו היא החשובה. לעומתם, אצל ברגסון המושג החשוב הוא זרם התודעה. הוא אפילו המציא לו שם מיוחד: 'משך'. אבל עבור דיואי זרם התודעה בכלל לא רלוונטי. בקיצור, כל גישת חופש מבוססת על מושגים שמיוחדים לה. לכל תיאוריה יש 'מילון מושגים' שונה."
"את אומרת לנו.", אומר שרה, "שאנחנו צריכים לחפש את המילון של התיאוריה האישית שלנו."
"בדיוק. נסו לראות אילו מושגים רלוונטיים לרגעי החופש, או היעדר החופש, שלכם. האם למושג של 'שליטה עצמית' יש מקום חשוב בחוויה שלכם? או 'הגבלה'? או אולי 'ביטוי עצמי'? נסו לכתוב ארבעה או חמישה מושגים בסיסיים – לא יותר מידי כדי לא לאבד את המיקוד. ה'מילון' הזה יעזור לכם לנסח את ה'תיאוריה' שלכם בנוגע לחופש."
המשתתפים מתפצלים כעת לקבוצות קטנות. במשך כחצי שעה הם עוזרים זה לזה לבחון את תפיסות החופש שלהם כפי שהן מתבטאות בחוויות שלהם. במובן מסוים, הם משמשים כיועצים פילוסופים זה לזה. ביחד הם מגלים תבניות ובוחנים אותן, כותבים את 'מילון המושגים' ומנסחים תיאוריות אישיות של חופש.
"סיימת, אלי? אז בחר בבקשה חוויה שנייה שקשורה לחופש ונסה לנתח אותה. אני בטוחה שאתה מורכב יותר מאשר תיאוריה אחת יחידה. יש לכם עוד עשר דקות לעבוד."
עבור ברגסון, זהו רגע של חופש אמיתי, מפני שהוא מבטא את כלל אישיותי. התנהגותי הקודמת נבעה מתוך המקטעים השטחיים והקשיחים של חיי, אבל כעת היא נובעת מתוך ישותי כולה.
"התיאוריות האלה סותרות," שרה מתלוננת. "אפיקורוס רוצה לשחרר את ההיגיון שלנו מכלא הרגשות, ולעומתו ברגסון רוצה לשחרר את זרם הרגשות מהכלא של המחשבה ההגיונית הקשיחה. עבור דיואי, החלטות ארוכות טווח משחררות אותנו מהנטיות הרגעיות שלנו, ועבור קרישנמורטי רגע ההווה צריך להיות חופשי מהעבר. דיואי רוצה שנשתמש בתבונה שלנו כדי לממש את המאוויים שלנו, אבל אפיקורוס חושב שהתבונה צריכה להתגבר על המאוויים."
דורית מהנהנת, ודורון מבקש את רשות הדיבור. "התיאוריות האלו מזכירות לי משהו שקרה לי לאחרונה. לא מזמן פגשתי בחורה, ומייד נמשכתי אליה. אמרתי לעצמי: 'לא, דורון, אל תתאהב בה עכשיו. רק סיימת מערכת יחסים, ואתה צריך להיות קצת לבד'. אבל זה לא עזר. במשך השבועיים האחרונים אני נאבק נגד המשיכה הזו, אבל היא חזקה ממני. אני לא יכול להפסיק לחשוב על הבחורה הזו, אף על פי שבהיגיון אני רוצה לשחרר את עצמי ממנה."
"ומי זה בתוכך זה שרוצה לשחרר את עצמו?" שואל מיכאל. "האם אתה הוא המחשבה ההגיונית שרוצה לשחרר את עצמה מההתאהבות הזו, או אתה הוא ההתאהבות שרוצה להילחם במחשבה ההגיונית?"
"הממ... שאלה טובה... אני מרגיש שההתאהבות הזו היא פולש זר. קשה לי להסביר..."
דורית נחלצת לעזרתו. "אני רוצה לתת לך כלי שיעזור להבין את ה'תיאוריה' שלך בנוגע לחופש. זה בסדר מצדך, או שאני מפריעה?"
"בטח, בואי נשמע."
"אפשר לקרוא לכלי הזה 'מילון מושגים'. כדי להבין למה אני מתכוונת נסתכל בתיאוריות שבחנו. שימו לב שעל אף שכולן דנות בחופש, כל אחת משתמשת במושגים שונים. עבור קרישנמורטי למשל, חשובה ההבחנה בין העבר לבין ההווה. אבל עבור אפיקורוס המושגים האלו לא חשובים בכלל. בשבילו, ההבחנה בין מה שבשליטתנו לבין מה שלא בשליטתנו היא החשובה. לעומתם, אצל ברגסון המושג החשוב הוא זרם התודעה. הוא אפילו המציא לו שם מיוחד: 'משך'. אבל עבור דיואי זרם התודעה בכלל לא רלוונטי. בקיצור, כל גישת חופש מבוססת על מושגים שמיוחדים לה. לכל תיאוריה יש 'מילון מושגים' שונה."
"את אומרת לנו.", אומר שרה, "שאנחנו צריכים לחפש את המילון של התיאוריה האישית שלנו."
"בדיוק. נסו לראות אילו מושגים רלוונטיים לרגעי החופש, או היעדר החופש, שלכם. האם למושג של 'שליטה עצמית' יש מקום חשוב בחוויה שלכם? או 'הגבלה'? או אולי 'ביטוי עצמי'? נסו לכתוב ארבעה או חמישה מושגים בסיסיים – לא יותר מידי כדי לא לאבד את המיקוד. ה'מילון' הזה יעזור לכם לנסח את ה'תיאוריה' שלכם בנוגע לחופש."
המשתתפים מתפצלים כעת לקבוצות קטנות. במשך כחצי שעה הם עוזרים זה לזה לבחון את תפיסות החופש שלהם כפי שהן מתבטאות בחוויות שלהם. במובן מסוים, הם משמשים כיועצים פילוסופים זה לזה. ביחד הם מגלים תבניות ובוחנים אותן, כותבים את 'מילון המושגים' ומנסחים תיאוריות אישיות של חופש.
"סיימת, אלי? אז בחר בבקשה חוויה שנייה שקשורה לחופש ונסה לנתח אותה. אני בטוחה שאתה מורכב יותר מאשר תיאוריה אחת יחידה. יש לכם עוד עשר דקות לעבוד."
לבסוף מסיימים המשתתפים את עבודתם. הם מתכנסים במעגל לחלוק את ההבנות שלהם. דורון מסביר שמושג מרכזי בחוויית ההתאהבות שלו הוא ניתוק: ההתאהבות שלו הייתה מנותקת מיתר עולמו הפנימי. היא הייתה מנותקת משאר הרגשות שלו, מהתכניות שלו ומהמחשבות שלו. "הרגשתי כאילו גוף זר חדר לנשמה שלי. כל האישיות שלי התקוממה נגדו." משום כך היא הייתה מגבלה על החופש שלו, ולא ביטוי של החופש.
גם משתתפים אחרים חולקים את החוויות שלהם. שרה מגלה שהחוויה שלה התמקדה במושגים של 'פולש חיצוני' ושל 'לוחם חרות'. היא הייתה חופשייה מפני שהצליחה לקבל החלטה למרות הלחץ של הוריה, וכנגד דעותיהם של אנשים אחרים.
עבור דני, המושג המרכזי היה 'ספונטאניות', 'מכשולים', 'חוסר מאמץ', ו'בלי כוונה'. החוויה שבחר הייתה של זרימה ספונטאנית, ללא מאמץ, ללא תכנון.
למדתי הרבה על עצמי," אומרת לבסוף שרית. "אבל מה אני אמורה לעשות עם ההבנה החדשה הזו?"
"זוהי כמובן שאלה מהותית," משיבה דורית. "אנחנו מתחילים לגלות כמה מן ה'תיאוריות' שמאפיינות את הגישה שלנו לחיים. תיאוריות כאלו מסייעות לנו בחיי היומיום. הן עוזרות לנו לארגן את העולם ולהתמודד איתו. הן יכולות להנחות אותנו איך לקבל החלטה, איך לתקשר עם אחרים, איך להשיג את המטרות שלנו, איך להבין את עצמנו. הבעיה היא שהתיאוריות האישיות האלה גם מצמצמות את העולם שלנו. הן הופכות את הגישה שלנו לחיים לקשיחה, צרה, חד ממדית. המציאות הרי הרבה יותר רחבה, הרבה יותר עשירה, הרבה יותר מגוונת, מאשר תיאוריה אחת קטנה."
"כמו המערה במשל של אפלטון," ממלמלת ענת.
"כן, בהרבה מובנים התיאוריות האישיות שלנו הן כמו המערה של אפלטון. הן יכולות להיות נוחות במישור המעשי, אבל הן מבטאות רק את הצללים של המציאות."
"אז מה עושים?" "איך יוצאים מהמערה?"
"את השאלה הזו נצטרך לשאול את עצמנו בפגישות הבאות שלנו."
גם משתתפים אחרים חולקים את החוויות שלהם. שרה מגלה שהחוויה שלה התמקדה במושגים של 'פולש חיצוני' ושל 'לוחם חרות'. היא הייתה חופשייה מפני שהצליחה לקבל החלטה למרות הלחץ של הוריה, וכנגד דעותיהם של אנשים אחרים.
עבור דני, המושג המרכזי היה 'ספונטאניות', 'מכשולים', 'חוסר מאמץ', ו'בלי כוונה'. החוויה שבחר הייתה של זרימה ספונטאנית, ללא מאמץ, ללא תכנון.
למדתי הרבה על עצמי," אומרת לבסוף שרית. "אבל מה אני אמורה לעשות עם ההבנה החדשה הזו?"
"זוהי כמובן שאלה מהותית," משיבה דורית. "אנחנו מתחילים לגלות כמה מן ה'תיאוריות' שמאפיינות את הגישה שלנו לחיים. תיאוריות כאלו מסייעות לנו בחיי היומיום. הן עוזרות לנו לארגן את העולם ולהתמודד איתו. הן יכולות להנחות אותנו איך לקבל החלטה, איך לתקשר עם אחרים, איך להשיג את המטרות שלנו, איך להבין את עצמנו. הבעיה היא שהתיאוריות האישיות האלה גם מצמצמות את העולם שלנו. הן הופכות את הגישה שלנו לחיים לקשיחה, צרה, חד ממדית. המציאות הרי הרבה יותר רחבה, הרבה יותר עשירה, הרבה יותר מגוונת, מאשר תיאוריה אחת קטנה."
"כמו המערה במשל של אפלטון," ממלמלת ענת.
"כן, בהרבה מובנים התיאוריות האישיות שלנו הן כמו המערה של אפלטון. הן יכולות להיות נוחות במישור המעשי, אבל הן מבטאות רק את הצללים של המציאות."
"אז מה עושים?" "איך יוצאים מהמערה?"
"את השאלה הזו נצטרך לשאול את עצמנו בפגישות הבאות שלנו."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה