טראומה גופנית דורשת התערבות מיידית. עזרה ראשונה. לולא העזרה הראשונה יכול להגרם נזק בלתי הפיך.
הגישה הרווחת בכל הנוגע לטראומה נפשית היא - "נחכה ונראה". כלומר - אדם שנחשף לאירוע בעל פוטנציאל טראומטי, אנחנו מעדיפים להמתין ולראות אם הטראומה "דבקה בו" ואז יש לטפלו או שהטראומה "לא דבקה בו" ואז הכל בסדר...
המחקר בנוגע לטראומה מושהית מוכיח שיש להתייחס לטראומה נפשית כשם שאנו מתייחסים לטראומה גופנית. מרגע שאדם נחשף לאירוע טראומטי - הטראומה מכננת בו. לעיתים היא תתבטא בתסמינים ברורים וחזקים (ואז נקרא לזה הפרעה פוסט טראומטית) ולעיתים בתסמינים מופנמים או ישארו בגדר "זכרונות לא נעימים", ואז אנחנו למעשה לוחקים סיכון כלשהו שאולי הטראומה "תתפרץ" באחד הימים עקב אירוע מלחיץ / מוות של אדם קרוב / אירוע משמעותי / זכרון מוחשי וכדומה.
בכל מקרה - באם דין טראומה נפשית כטראומה גופנית, יש לגבש עזרה ראשונה נפשית לטיפטל בחשיפה לטראומה.
התערבויות לדגומה:
1. החלפת נרטיב מיידי לפני ההתקבעות שלו. במקום "זרקו עלי טיל וניסו להרוג אותי", "זרקו עלינו טילים ומנסים להשפיע כך על יחסי הכוחות". במקום "אלוהים רצה שאני אראה את התאונה הזו", "אלוהים רצה שכל האנשים האלה יראו את התאונה הזו". אין הכוונה לצרת רבים חצי נחמה, אלא להשתמש בעולם הדימויים של הנרטיב המקורי כדי לעדן אותו ולהפוך אותו לפחות מוכוון אישי.
2. פעולה למען האחר. עזרה לאחר. תמיכה באחר. המחקר מראה שקצינים בצבא כמעט ולא סובלים מהפרעה פוסט טראומטית לעומת לוחמים. למה? אחריות. לקצין יש אחריות לפנות את הנפגע / להשיב אש / לתחקר וכדומה. הקצין מתייחס לחייל הוג כמשימה חדשה - "גפרור שיש לפנות אותו" ואז מתרכז בהכוונת מסוק הפינוי למשל. הלוחם עלול להתייחס לחייל הרוג כ - "החבר הטוב שלי נהרג". מסבר לכך טמון בלוגותרפיה - יש לך כוונה, משימה = משמעות. השאר מחוויר לעומת זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה