פעם היינו מזדעזעים.
פעם היינו עוצרים את שטף יומנו, כדי לקרוא ולהבין שמשהו רע מאוד קורה כאן. משהו ש-300 משדרים מיוחדים, ראיונות בלעדיים ופרסומות צעקניות לא יצליחו למחוק.
והרי זה סיפור פשוט, בסך הכל.
ראובן יונה הוא ניצול שואה. בן 80. והוא גר בפתח תקוה, העיר שנולדתי בה.
והוא ראה לפני 3 שבועות כמה נערים בני 15 מטפסים על מבנה של סככה בגן ציבורי. אז הוא עשה את הדבר הכי לא נכון לקשיש במדינת ישראל. ביצע טעות איומה, שדינה חמור ונורא.
הוא פנה אליהם.
אתם מבינים? הוא קשיש בן 80, והוא פונה מרצונו לנערים ישראלים. ולמה? כדי לבקש שייזהרו, ולא יפלו וישברו משהו.
טוב, הוא כבר למד טוב יותר להבא. הנערים הראו לו כבר מי ישבור כאן משהו. הם הסתערו עליו בגבורה ציונית והיכו אותו מכות רצח. הפילו אותו על הארץ. שברו לו את האגן. וללא התערבות של עוברי אורח, ייתכן שגם היו הורגים אותו.
נערים, כן? בני 14 ו-15. מן הסתם גם ממשפחות "נורמטיביות", ילדים טובים מלאבס. מלח הארץ, פלפל האדמה.
אתמול תפסו אותם. ואז התפרסם הסיפור.
הבן שלו סיפר היום ב"ידיעות אחרונות" שממש פירקו לאבא שלו את העצמות באגרופים. הוא שבר כלי.
והסיפור הקשה והנורא הזה, פשוט טוטא לו באלגנטיות מתחת לשטיח האדום של ביקור אובמה.
האירוע הזה, שהיה צריך לפתוח כל מהדורה ולהרים גל פתוח על מצב החינוך המחורבן שלנו והיחס לחלשים בחברה – האירוע הזה פשוט נעלם לו. או שייעלם בתוך 24 שעות, בתוך תרועת הפסטיבלים.
ראובן יונה הוא ניצול שואה. הוא יודע טוב יותר מכולנו איך חברה שלמה מתעלמת מכך שמתעללים בחלשים שבתוכה, עוד קצת, ועוד קצת. ובכל פעם מעזים קצת יותר. כי הרי אף אחד לא באמת מרים קול או חוק ועוצר את זה.
כל כך קל להתעלל בקשישים. וזה מתחיל בחולרות כמו זה שניגש לסבתא שלי לפני כמה שנים ברחוב, ו"הזכיר" לה שהיא חייבת לו 100 שקל. וזה נגמר בגוף המרוסק של ראובן יונה.
אז תזכרו את השם הזה. ראובן יונה. תזכרו אותו יותר טוב משאתם זוכרים את השם ברק אובמה. שיבוא לכאן, ויילך מכאן, וישאיר אותנו עם אותן צרות ארורות – שהוא לא יפתור לנו אותן.
הגיע הזמן שנתעורר. ושנתחיל לחיות כאן ועכשיו, ולא באמריקה.
קצרות זרועות החמלה שלנו. קצרות מאי פעם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה