Blue Pale Dot

נקודה כחולה חיוורת - ויקיפדיה

סטריאוטיפים לאומיים וסטיגמה עצמית

החל משנת 1996 לשק קולקובסקי, הפילוסוף הפולני המשפיע שגורש מארצו, שידר ממקום מגוריו באוקספורד הרצאות קצרות מדי שבוע בטלוויזיה הפולנית, תחת הכותרת "מיני-הרצאות על מקסי נושאים". אחת מאותן הרצאות עסקה בסטראוטיפים לאומיים וזו תוכנה (תרגם מפולנית מיכאל הנדלזלץ):

"לא לעתים קרובות מזדמן לנו לראות שחלק ניכר מן המרחב הרוחני שלנו, של התפישות וסוגי התגובה על העולם ועל אנשים אחרים, מעוצב או מעובד באמצעות סטריאוטיפים, כלומר הכללות שנוצרו באופן ספונטני, כאילו אמפירי, אשר - ברגע שנתקבעו - כמעט שאי אפשר לתקנן על בסיס התנסות מאוחרת יותר. זה מערך טבעי, וייתכן שאף מיטיב, של הדעת: הסטריאוטיפים - של דברים, אנשים, אומות, מקומות - הם שונים, אחדים ניתנים לביסוס, אחרים אמתיים למחצה או שגויים לחלוטין, אבל מכיוון שהם חיוניים לביטחון השכלי שלנו, בדרך כלל הם מצליחים לגבור על התנסויות סותרות, אלא אם כן הם גורמים נזק ממשי. אם הם מוטעים, אבל לא מזיקים בפועל, הם נשמרים ללא שינוי, כי אנחנו חשים בטוחים יותר ברוחנו להיאחז בסטריאוטיפים מוטעים, מאשר להיות במצב מתמיד של ערנות בלתי פוסקת של תיקון סטריאוטיפים, המביא את דעתנו למצב של אי-ודאות בלתי פוסקת ואפילו תוהו ובוהו.

מבחינה זו, סטריאוטיפים לאומיים אינם שונים מאחרים. על פעולתם של סטריאוטיפים אפשר ללמוד מדוגמה שרירותית. אנגליה, כידוע, היא בעלת מוניטין של ארץ גשומה. המוניטין הללו מבוססים לא על מחקר נתונים של סטטיסטיקה מטאורולוגית, אלא על כמו-הכללה ספונטנית. כשהמוניטין נתקבעו, היגיון מסוים, או ליתר דיוק מנגנון לא-הגיוני ייחודי, מתחיל את פעולתו. כשבצרפת יורד גשם, פשוט יורד גשם. אבל כל יום גשום באנגליה מאשר את הסטריאוטיפ: זו ארץ גשומה. אבל הכלל ההפוך אינו עובד: יום שמש באנגליה הוא חסר משמעות הגיונית, ואינו עומד בסתירה למוניטין של ארץ זו. החשיבה היום-יומית הרגילה שלנו איננה ניתנת לריפוי בעניינים כאלה.

זה חל, כמובן, גם על סטריאוטיפים לאומיים. כל עם או שבט מייצר את הסטריאוטיפים של שכניו, וגם של שבטים אחרים, המוכרים יותר או פחות; הסטריאוטיפים הללו חושפים למחצה כבוד, ולמחצה בוז. כך, למשל, אנו "יודעים" שהגרמנים הם ממושמעים וחסרי חוש הומור, שהאנגלים מיושבים ובעלי אופקים צרים, הפולנים אמיצים ולא כשירים לעבודה שיטתית, יהודים אינטליגנטים וחסרי טאקט, האמריקאים ידידותיים לבני אדם ונאיוויים, הצ'כים יודעים לעבוד קשה והיטב והם קטנוניים וחמדנים, הצרפתים הם בעלי הומור ולא רציניים, האיטלקים יודעים לשמוח בחייהם אבל אי אפשר לסמוך עליהם, הם גם מרמים וכך הלאה. אף פעם לא יחסרו דוגמאות המחזקות את הסטריאוטיפ, ודוגמאות סותרות אינן נחשבות; הסטריאוטיפים תמיד מוגנים היטב, וכשאנו נתקלים בסתירה, יש לנו תמיד רשת ביטחון בלתי מכזיבה: "כן, כמובן שיש יוצאים מן הכלל", "כמה מידידי הטובים ביותר" וכדומה".

הסגנון הנהיר של לשק קולקובסקי מזכה אותנו בהבנה אמיצה לגבי האופן בו אנחנו, באופן טבעי, מצמצמים או אולי מקבעים את המרחב הרוחני האישי שלנו לאחר "עיבוד סטראוטיפי" (הכללות ספונטניות – כאילו אמפיריות) לגבי האחר. הפילוסוף כמובן מציין ש"זהו מערך טבעי, וייתכן שאף מיטיב, של הדעת [...] כי אנחנו חשים בטוחים יותר ברוחנו להיאחז בסטריאוטיפים מוטעים, מאשר להיות במצב מתמיד של ערנות בלתי פוסקת של תיקון סטריאוטיפים, המביא את דעתנו למצב של אי-ודאות בלתי פוסקת ואפילו תוהו ובוהו".

אני מציע לחשוב כי מכיוון שזהו מערך טבעי ואנושי, הרי הוא נכון גם לגבי סטראוטיפים לאומיים, כמו גם לגבי דתות אחרות, קבוצות אחרות, אך גם לגבי חברים שלנו, המשפחה שלנו ואפילו לגבי הילדים שלנו. קחו רגע לחשוב, כמה פעמים הכללתם את ההתנהגויות של הילד שלכם לכדי אבחנה שלא נתנה לכם מנוח אלא רק לאשש אותה. בהנחיות ההורים שאני מקיים, כמות ההורים שבטוחים שלילדם יש הפרעת קשב וריכוז היא גבוהה במיוחד (לא אנקוב פה באחוזים כי זה יראה לכם מוזר), כשלפעמים אני זה שצריך לשכנע את ההורים שהילד הוא ילד, וחבל לנסח את האישיות שלו לתוך הגדרה שמעתה תהפוך להיות חזות הכול (לא מצליח בלימודים = קשב וריכוז, לא יושב בשולחן = קשב וריכוז, לא מודיע לאן הוא הולך = קשב וריכוז, לא קורא ספרים = קשב וריכוז, ועוד ועוד). אני כמובן לא מטיל ספק באלה שבאמת ובתמים צריכים איזון כזה או אחר כדי לטפל בהפרעת הקשב והריכוז שלהם, גם איני מטיל ספק במאבחנים, רק שהיום ניתן למצוא כיתות ש-35%-40% מתלמידיהן התעוררו בבוקר ושתו כוס מים עם כדור ריטלין. יש מי שיקרא לזה אבחון יתר.

דוגמה מעניינת נוספת – דיכאון. למרות שזה מפתה אני לא אכנס כאן לעניינים כלכליים ולתעשיית התרופות המשגשגת בשוק הדיכאון (כ-20 מיליארד דולר בשנה... וממשיך לעלות), רק אפנה אתכם לכתבה מצוינת של "60 דקות", או כתבה ב"כלכליסט" על אותה כתבה. בקצרה – תעשיית התרופות בלחץ, המחקרים מראים אחרת. אבל מה שעוד יותר מעניין סביב הדיכאון היא מה שנקרא "אובדן העצבות". הורוביץ, (Allan Horwitz) פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת ראטגרס (Rutgers) ו-ויקפילד (Jerome Wakefield), פרופסור לעבודה סוציאלית  מאוניברסיטת ניו יורק (New York University) כתבו יחד ספר חדש שטוען כי הפסיכיאטריה העכשווית לא לוקחת בחשבון את הנסיבות האישיות בהן מתפתח דיכאון, מפריזה ביתרונות הטיפול התרופתי, ומאבחנת בשוגג כמחלה, את הדבר הכי טבעי ובסיסי שאנשים יכולים להרגיש בנסיבות מסוימות. בספרם, שנקרא 'אובדן העצבות, איך הפסיכיאטריה הפכה עצב רגיל להפרעת דיכאון' (The Loss of Sadness: How Psychiatry Transformed Normal Sorrow into Depressive Disorder), טוענים הכותבים שזה בסך הכול טבעי ואולי אפילו חיוני להרגיש מדי פעם עצובים. לא סתם היכולת האנושית להרגיש עצבות שרדה מיליוני שנים של אבולוציה. פגשתי יותר מדי אנשים עצובים, במהלך תקופות עצובות בחייהם, שהעידו על עצמם שהם בדיכאון. מה שיכול להיות נכון לעיתים אך הקלות שבה אנחנו מכריזים "דיכאון" היא בלתי נסבלת לעיתים. לעצב יש פונקציה חשובה בחיינו כמו שגועל עוזר לנו להימנע ממזון מקולקל, פחד גורם לנו להימנע או לברוח. את התפקיד של העצב קצת יותר קשה להבין אבל אפשר להניח כי שעצב גורם לנו לעצור ולחשוב איפה טעינו, לעבד את החוויות הקשות או המעציבות ולעודד צמיחה. אוונס אומר כי "תעשיית התרופות גרמה לנו להאמין שכאשר אנחנו מרגישים עצובים, משהו בנו לא בסדר וצריך לתקן אותו. הטיפול בפרוזאק הוא ניסוי חברתי, שבו העלמנו את העצבות". אני מכיר מישהי שעל כל מישהו עצוב שפגשה אמרה "הוא בדיכאון". היא לא יכלה לסבול את הרגש הטבעי הזה, וכשיש לנו דיכאון אנחנו לא עצובים, פשוט יש לנו בעיה, ובעיות זה לא שלנו - זו גזירה.

וזה בדיוק מתחבר לדבריו של לשק קולקובסקי – כמו חברות התרופות, וכמו לפעמים החברים והמשפחה, תמיד חל עלינו מכיוון כלשהו סטראוטיפ כזה או אחר. הצד השני של המטבע הוא הסטיגמה העצמית. אנחנו חושבים על עצמינו לא פעם, לעיתים בהשפעת החברה ולעיתים לא, מחשבות סטיגמטיות שמהוות צמצום של המרחב המנטאלי שלנו ולפעמים נדמה שאנחנו עסוקים כל הזמן בלאשש את אותה סטיגמה. סטיגמות עצמיות נפוצות סביב דימוי גוף ("אני שמנה, אני לא יפה"), וסביב הערכה עצמית ("אין לי סיכוי, למה שיקבלו אותי?"). לא צריך להרחיב מדי בעניינים אלה. מספיק ראיון עבודה אחד לא מוצלח או משקל מזייף כדי להוכיח את הסטיגמה.  

בייעוץ הפילוסופי עוסקים רבות בסטיגמה העצמית. לעיתים היא כבר יותר ממטרידה או פוגעת בביטחון. היא ממש גורמת לנו לקבל החלטות שמרחיקות אותנו מהפוטנציאל האישי שלנו. המרחבים הרוחני והמנטאלי מצומצמים לפעמים לכדי כך שאנשים ממש מתרחקים מעצמם ואז חייהם הופכים להיות אוטנטיים פחות ופחות. האחריות על חייכם נתונה בידכם – זה לא אומר שאין אנשים שמנים, שאין אנשים בדיכאון ושאין ילדים עם הפרעות קשב וריכוז. יש ויש. אבל האופן שבו אנחנו מזדרזים (או הורגלנו) להיאחז בסטריאוטיפים מוטעים ובסטיגמה עצמית שגויה, מביא אותנו לעיתים לעצור רגע ולחשוב – האם זה באמת אני?

"איוב סבל את הכול בגבורה גדולה עד שהגיעו חבריו לנחם אותו, כאן פקעה סבלנותו"

סרן קירקגור

להיות מאושר בחייך? או מאושר לגבי חייך? - על 'האני החווה' וה'אני הזוכר' ערב יום כיפור

נתחיל דווקא מהסוף - כשאדם בוחן את חייו, הוא כבר לא מי שחי אותם. אלו זמנים של שנה חדשה וחשבון נפש. חשבון נפש הוא בדרך כלל שלב מקדים לתכנית פעולה כלשהי: בשנה החולפת היינו כך, והנה כדאי שנהיה אחרת - זו הנוסחה המקובלת. אבל לפני שנקפוץ לפשטנות הגמורה הזו, אולי כדאי שנבחן את חשבון הנפש עצמו.

זוכה פרס נובל, הפרופ' דניאל כהנמן ערך ניסוי פשוט: סטודנטים נדרשו לטבול את ידיהם בתוך מיכל של מים קרים מאד (ולא נעימים) למשך דקה שלמה. לאחר מכן, הם נדרשו לעשות זאת שוב, אך הפעם עורכי הניסוי משכו את זמן הטבילה במים הקרים מאד למשך דקה וחצי, ועוד חצי דקה נוספת שבמהלכה התחממו המים אט אט. בסוף שתי הטבילות נשאלו הסטודנטים על איזה ניסוי הם היו מוכנים לחזור פעם נוספת. התשובה הייתה ברורה – כולם היו מוכנים לחזור על הניסוי השני, זאת על אף שמשך ה'אי-נעימות' נמשך זמן רב יותר מאשר בטבילה הראשונה. כאן החליט כהנמן לחלק את 'האני' לשניים: 'האני החווה' ו'האני הזוכר'.

באחת ההרצאות שלו כהנמן מספר שאחד השומעים אמר כי זה הזכיר לו שהוא האזין ליצירה מוזיקלית נהדרת למשך 20 דק' נפלאות, אך ממש הסופן הדיסק היה שרוט ונשמעה שריטה צורמת וזה הרס לו את כל החוויה. זו בדיוק האבחנה. למעשה הוא חווה 20 דק' של מוזיקה מעולה ורק שנייה של צליל צורם, אבל הוא זוכר זיכרון שלילי.
כאן טמון גם ההבדל המרכז בין שני סוגי האני – תפיסת הזמן. מבחינת ה'אני החווה' ככל שזמן החוויה החיובית ארוך יותר – מה טוב. מכאן שחופשה של שבועיים טובה פי-2 מחופשה בתנאים זהים של שבוע. אך מבחינת ה'אני הזוכר', לזמן אין חשיבות. שבוע עם חוויות מיוחדות שנשארות בזיכרון, טוב משבועיים של חופשה מעייפת שהמצלמה התקלקלה במהלכה או שמזג האוויר היה קודר במיוחד.

אפשר לומר שה'אני הזוכר' הוא העריץ. הוא מושך את ה'אני החווה' בתוך ים של חוויות, שמתחילות ונגמרות, רק כדי לזכור חלק קטן מאד מהן. זה כמו שתעבדו חודשים בשמש ותמלאו 2 טון עגבניות בארגזים רק כדי שאני אבחר עגבנייה אחת לסלט שלי. אבל איפה טמון האושר שלנו? בחוויות שלנו או בזיכרונות שלנו? אנחנו רוצים להיות מאושרים בחיינו או מאושרים לגבי חיינו? חוויות באות בהמוניהן, מתחילות ונגמרות. זיכרונות זה לכל החיים. אבל איך אנחנו בוחרים את הזיכרונות שלנו? מתוך 2 טון עגבניות, איך לבחור אחת?

ניסוי נוסף: נשאלה קבוצת סטודנטים ראשונה 2 שאלות בסדר הזה - 1) עד כמה אתה מאושר? 2) כמה דייטים היו לך החודש? התוצאות - אלו המאושרים לאו דווקא יצאו ליותר דייטים במהלך החודש. המסקנה - אין קשר בין דייטים לאושר. קבוצה שנייה נשאלה את אותן השאלות אבל בסדר הפוך. התוצאות – מי שיצא ליותר דייטים העיד על עצמו שהוא מאושר יותר. המסקנה - יש קשר הדוק בין דייטים לאושר.

זו בדיוק אשליית המיקוד. אנחנו ממקדים את החוויה שלנו בזיכרון ממנה. אנחנו חושבים שאנחנו מאושרים בגלל גורם בזיכרון (במקרה הנ"ל דייטים), ולא בחוויות האמתיות שלנו. אשליית המיקוד הנפוצה ביותר היא סביב המצב הכלכלי שלנו – אנחנו משלים את עצמנו שיש קשר הדוק בין כסף לאושר. אמנם נמצא כן קשר בין מחסור בכסף לסבל, אבל כסף רב בהחלט לא מבטיח אושר רב.

אז מה בין כל זה ליום כיפור ולראש השנה? חשבון הנפש שלנו בדרך כלל סובב סביב הזיכרונות שלנו. זוכרים? ה'אני הזוכר' הוא העריץ. גבריאל גרסיה מארקס כתב: "החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם". אבל אני אחזור לטענה הראשונה שלי - כשאדם בוחן את חייו, הוא כבר לא מי שחי אותם. ה'אני החווה' הוא הפועל השחור של הנפש שלנו. הוא זה שבשמש הולך לקטוף את כל העגבניות בשדה. אני מאחל לכולנו לחשוב עליו קצת, לתת לו להתבטא. 20 דק' של מוזיקה נפלאה הן 20 דק' של מוזיקה נפלאה גם אם בשנייה האחרונה יש צליל צורם של שריטה. כולנו לפעמים קשים עם עצמנו ותמיד ניתן ל'אני הזוכר' להזכיר לנו את הצלילים הצורמים של השנה החולפת, אבל מה עם המוזיקה הנפלאה?

תיאור מקרה - מוסר

(רן להב)

דני ושרית מבקרים את דורית, הפילוסופית המעשית.
"אנחנו נהנים מהסדנה לפילוסופיה מעשית," הם אומרים לה. "אבל אנחנו עדיין מתלבטים: מה ההבדל בין פילוסופיה מעשית לבין טיפול פסיכולוגי?"
"שאלה טובה, שלא קל לענות עליה. יש כל כך הרבה גישות לטיפול פסיכולוגי, וגם לא מעט גישות לפילוסופיה מעשית, כך שקשה מאוד להכליל. אבל אם בכל זאת הייתי נאלצת להכליל, הייתי אומרת שאחד ההבדלים החשובים הוא זה: הפסיכולוגיה עוסקת בנפש האדם. לכן היא קרויה פסיכו-לוגיה, כי פסיכה פירושה נפש ביוונית. היא מתמקדת בתהליכים ובמנגנונים שמתרחשים באדם (או בין בני אדם): תחושות, מחשבות, התנהגויות וכדומה. לעומת זאת, הפילוסופיה המעשית מתרכזת במשהו שמתרחש לא בתוך הסובייקטיביות של האדם, אלא בין האדם למשהו אחר. היא מתמקדת בדיאלוג שמתנהל בין האדם לבין מה שאני קוראת לו 'קולות המציאות האנושית'."
"כשאת אומרת 'קולות', את מתכוונת לרעיונות? הפילוסופיה המעשית היא דיאלוג בין האדם לבין רעיונות?"
"בערך, שרית, אבל לא בדיוק. רעיון הוא משהו מופשט ולא אישי, משהו שלא נוגע בי. כשאני אומרת 'קול' אני מתכוונת למשהו כמו 'רעיון חי': רעיון שנוגע בי, מדבר אלי, מפתה אותי, יוצר בתוכי הבנה חדשה, ושאני יכולה להגיב אליו ולשוחח איתו ולתת לו לפעול בתוכי."
"את מדברת אולי על קולות בלתי מודעים? נדמה לי שפרויד כבר דיבר על המחשבות המודחקות שלנו."
"דני, אני חושבת שהמושגים הפסיכולוגיים האלו לא עוזרים כאן. בואו לא ננסה נתרגם את הפילוסופיה המעשית לשפה הפסיכולוגית. קולות המציאות הם לא משהו שיוצרת הפסיכולוגיה שלנו. הם מבטאים דרכי הבנה - יש להם הגיון פנימי, הנחות יסוד, הבחנות, רשת של מושגים. הם אומרים לנו דברים מסוימים, דברים שאנחנו יכולים להבין, לתהות עליהם, להתדיין איתם. זהו מוקד העיסוק של הפילוסופיה המעשית: קולות המציאות האנושית, או אם תרצו - רעיונות חיים."
"אני מבין," דני אומר. "אבל חשבתי שגם הטיפול הפסיכולוגי עוסק ברעיונות – למשל רעיון האהבה."
"הגישות השונות לטיפול פסיכולוגי מתייחסות אל אהבה כאל אירוע פסיכולוגי – תהליך שמתרחש בתוך נפש האדם. מטפלים בדרך כלל לא מנהלים דיון פילוסופי עם המטופלים שלהם על מושג האהבה. אומנם, בסוגים מסוימים של טיפול, למשל בטיפול אקזיסטנציאליסטי, מתנהל במידה מסוימת שיח פילוסופי כזה, אבל משום כך הייתי אומרת שסוגי הטיפול האלו הם לא לגמרי פסיכולוגיים. הם מכילים מרכיב פילוסופי."
"כלומר, היית אומרת שטיפול פסיכולוגי ופילוסופיה מעשית הם שתי דרכים שונות לעזור לאנשים להתמודד עם הקשיים האישיים שלהם?"
"לא, לא הייתי אומרת כך, וגם זהו ההבדל חשוב בין טיפול פסיכולוגי לבין פילוסופיה מעשית. טיפול, בהגדרתו, מנסה לשפר את חיי האדם: לפתור בעיות אישיות, להקל על תחושות קשות, לשפר תפקודים משפחתיים וכדומה. אבל בעיני זוהי לא המטרה של הפילוסופיה המעשית. הפילוסופיה המעשית לא מנסה לפתור או לשפר שום דבר. המטרה שלה היא לנהל שיח עם קולות המציאות האנושית ולהעיר בתוכנו הבנות חדשות. במובן הזה, פילוסוף הוא יותר כמו משורר מאשר כמו פסיכולוג."
"זה קצת מופשט בשבילי," דני אומר. "את יכולה לתת דוגמה?"
"כמובן. בואו ניקח סוגיה שהרבה ספרים פילוסופיים דנים בה: מהו מעשה מוסרי ומהו מעשה לא מוסרי? כדי להבין את הסוגיה הזו, נניח שאתם ניצבים בפני בעיה מוסרית. נניח, למשל, שאתם מתלבטים בין לשקר כדי לתת לחברה שלכם הרגשה טובה, או להגיד לה את האמת ולפגוע ברגשותיה. או, דוגמה אחרת, אתם צריכים לבחור בין קיום הבטחה שהבטחתם, דבר שידרוש מכם מאמץ גדול, לבין הפרת ההבטחה מפני שממילא אף אחד לא ידע על כך לעולם ולא ייפגע מכך. איך מחליטים איזו פעולה היא הנכונה מבחינה מוסרית? איך קובעים מה מוטל עליכם לעשות?
"ובכן, גישות שונות למוסר נותנות תשובות שונות לשאלות האלו. אנחנו יכולים להתייחס אליהן כמו אל קולות מוסריים שונים שמדברים בתוכנו ונוגעים בנו."

עמנואל קאנט – כיבוד זכויותיו של האדם

התשובה שנתן הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט (1724-1804) קרויה הגישה 'הדיאונטולוגית', או "מוסר של חובות'. על פי קאנט, מה שחשוב הוא הכוונה שמאחורי המעשה: הפעולה שלי נכונה מבחינה מוסרית אם אני פועל מתוך כוונה למלא את חובתי המוסרית. אבל מה נחשב לחובה מוסרית? קאנט האמין שיש עיקרון מוסרי כללי שקובע את כל החובות המוסריות שלנו. הוא הציע ניסוחים שונים שלו, שכולם, לדעתו, הם פנים שונות של אותו הרעיון. על פי אחד הניסוחים של העיקרון המוסרי הכללי, החובה המוסרית שמוטלת עלינו היא לנהוג באופן שיכבד את האנשים המעורבים בעניין כיצורים תבוניים ואוטונומיים האחראיים על מעשיהם. ליתר דיוק, עלינו לנהוג באנשים לא רק כאילו הם מכשיר כדי להשיג איזו מטרה, אלא כבני אדם שיש להם ערך בפני עצמם. לדוגמא, יהיה זה בלתי מוסרי מצידי לשעבד אדם נגד רצונו, מפני שבמצב כזה אני משתמש בו ככלי לסיפוק הצרכים שלי, ולכן אני לא מכבד אותו כאדם אוטונומי. באופן דומה, יהיה זה בלתי מוסרי לשקר למישהי, מפני שכך אתמרן אותה מבלי לכבד את זכותה לדעת ולקבל החלטות באופן חופשי.

מנקודת מבט זו, כשאני ניצב בפני דילמה מוסרית עלי לשאול את עצמי: איך אוכל למלא את חובתי המוסרית להתייחס לבני אדם כיצורים רציונאליים ואוטונומיים? במילים אחרות, איך אתנהג בדרך שתכבד את זכותם לשלוט בחייהם, את זכותם על רכושם, את אחריותם על פעולותיהם, וכדומה?

ג'ון סטיוארט מיל – כמה שיותר אושר למה שיותר אנשים

הפילוסוף הבריטי ג'ון סטיוארט מיל (1806-1873) מציע תשובה שונה, אותה הוא פיתח מן הפילוסופיה של ג'רמי בנתם, פילוסוף ומשפטן אנגלי. לדעתו של מיל, התנהגות היא מוסרית או בלתי מוסרית רק במידה והיא משפיעה על האושר והסבל של אנשים. שהרי, אם ההתנהגות שלי לא משנה לאף אחד, אזי היא לא מוסרית ולא בלתי מוסרית. כלומר, מה שהופך פעולה למוסרית או בלתי מוסרית הוא התוצאות שלה: היא מוסרית אם היא מוסיפה אושר (או מפחיתה סבל) לאנשים בעולם, יותר מאשר פעולות אחרות שיכולתי לעשותן. הפעולה היא בלתי מוסרית אם היא מרבה את הסבל (או מפחיתה את האושר), אשר פעולה אחרת הייתה מונעת. לפיכך, כאשר אני חופשי לבחור בין כמה פעולות, עלי לבחור באותה פעולה שתביא לכמה שיותר אושר בקרב מספר גדול ככל האפשר של בני אדם (ובכללם אני). למשל, עלי לספר את האמת ולהימנע משקר כאשר האמת תביא אושר גדול יותר מאשר השקר. אבל עלי לשקר במקרים שבהם השקר יגרום לאושר גדול יותר. מיל מכנה גישה זו בשם 'תועלתנות', מכיוון שהיא מכוונת אותנו להרבות את התועלת האישית, כלומר את האושר האישי, הקיים בעולם.

כדאי להזכיר כאן תת-סוג פופולארי של הגישה התועלתנית (שכנראה מבטא את תפיסתו של מיל עצמו): תועלתנות של החוק הכללי. גישה זו אינה מתמקדת באושר שנגרם כתוצאה מפעולה אחת מסוימת, אלא באושר שנגרם כתוצאה מסוגים של פעולות. לדוגמא, גישה זו לא תתמקד בתוצאותיו של שקר ספציפי, אלא בתוצאותיהם של שקרים בכלל. וכך, כשאני עומד בפני הכרעה מוסרית עלי לשאול את עצמי: אילו מרבית האנשים היו נוהגים כמוני, איזו סוג של פעולה היה מרבה את האושר בעולם ומפחית את הסבל?

אריסטו – להיות בעל המידה הטובה

הגישה הקרויה מוסר של המידה הטובה' הייתה נפוצה בפילוסופיה היוונית העתיקה וזכתה לעדנה בזכות מספר פילוסופים בני זמננו שפעלו לחדש אותה. על פי גישה זו, השאלה המוסרית הבסיסית איננה "איזו פעולה היא פעולה מוסרית?" אלא "איזה אדם הוא אדם מוסרי?", או במילים אחרות, אלו תכונות אישיות הן בגדר מידות טובות (תכונות מוסריות)? אם בכל זאת נרצה להתעקש ולשאול, 'אבל איזו פעולה היא פעולה מוסרית?', התשובה תהיה: "ברגע שתהפוך להיות אדם מוסרי (כלומר בעל מידות טובות), ינבעו ממך הפעולות הנכונות." השאלה המכריעה היא, אם כך, מה פירוש הדבר להיות אדם טוב, כלומר בעל מידות טובות. פילוסופים שונים פיתחו תשובות שונות לשאלה זו. כל תשובה מציגה תכונות אופי מסוימות כמידות טובות. למשל, עבור אריסטו, המידות הטובות הן הרגלים שאנו לומדים ומפתחים, שמצויים בתווך שבין שתי קצוות הרצף, בין עודף לבין חסר. אומץ למשל, הוא מידה טובה משום שהוא מצוי בין פחדנות לבין פזיזות. בדומה לכך, מתינות היא תכונה טובה משום שהיא מצויה בתווך שבין רדיפת תענוגות לבין פרישות.

בין אם נסכים ובין אם לא נסכים לגירסתו של אריסטו, מנקודת המבט של מוסר המידה הטובה, אם אני עומד בפני דילמה מוסרית, עלי לשאול את עצמי: איזה מין אדם עלי להיות? איזו תכונת אופי עלי לשמר ולפתח? למשל, אם אני תוהה כמה כסף עלי להקדיש למטרות צדקה, עלי לשאול את עצמי: האם עלי להיות קמצן או נדיב, או אולי משהו בין שני אלו?

קרול גיליגן – לפתח יחסי אכפתיות

קרול גילגן, פסיכולוגית אמריקאית (1936-), היא אחת מחלוצות הגישה הקרויה 'מוסר פמיניסטי' או 'מוסר של אכפתיות'. בספרה בקול שונה הציעה גיליגן שתפיסות המוסר המסורתיות מייצגות דרכי מחשבה גבריות. כנגדן היא ניסחה דרך נשית של מחשבה מוסרית, המבוססת על מושג האכפתיות. לעניינו נוכל להתעלם מהסוגיה של חשיבה גברית מול נשית, ולומר שתפיסתה של גיליגן מבחינה בין שני סוגים של תפיסות מוסר: תפיסות מוסר המבוססת על צדק, ותפיסות מוסר המבוססת על אכפתיות. גישות המבוססות על צדק (שהן 'גבריות' כביכול), כגון התועלתנות והמוסר הדיאונטולוגי, מתמקדות בשאלה מי הוא הצודק ומי הוא הטועה. הן מנסות להגדיר עקרונות כלליים שיקבעו מוסריות או אי-מוסריות. דאגתן העיקרית היא איך לכבד את היחיד כיחיד – לכבד את זכויותיו, את חירותו, את אושרו. להבדיל, עבור תפיסות המוסר של אכפתיות (שאותן גיליגן מגדירה כנשיות), הדבר החשוב הוא יחסי איכפתיות בין אנשים. העניין העיקרי איננו איך לכבד את זכויות היחיד או את אושרו, אלא איך לפתח ולשמר יחסי אכפתיות בין-אישיים.

מזווית ראייה זו, כשאנו עומדים מול דילמה מוסרית, השאלה העיקרית שלנו אינה צריכה להיות מי צודק ומי טועה, אלא איך אוכל להתנהג באופן שיבטא ויטפח יחסי אכפתיות בינינו?

"התיאוריות האלו לא לגמרי זרות לנו," אומרים דני ושרית. "הזכירו אותן בכמה שיעורים באוניברסיטה."
"טוב מאוד," אומרת דורית. "זה יפשט את הדברים. עכשיו אני רוצה להמשיך בשני צעדים נוספים. קודם כל, בואו נדבר על ארבע התיאוריות האלו וננסה להבין מה הן אומרות, כמו שעושים בדיונים באוניברסיטה. ננסה להבהיר את ההיגיון הפנימי שלהן, את ההשלכות ואת הנחות היסוד שלהן, את נקודות החוזק ונקודות התורפה. נשאל את עצמנו איפה הן מסכימות ואיפה הן סותרות זו את זו. אבל בניגוד לדיונים באוניברסיטה, אנחנו לא ננסה לקבוע איזו גישה 'נכונה' יותר. אנחנו רק רוצים לגלות מה התיאוריות האלו אומרות לנו בחיי היומיום."
"ומה יהיה הצעד השני שנעשה?"
"הצעד השני, שרית, יהיה תרגיל מדיטציה על הגישות האלו."
המילה "מדיטציה" מפתיעה את דני ואת שרית. דורית מחייכת. "בקרוב תבינו."
במשך כשעה השלושה דנים בארבע הגישות למוסר. הם מנתחים מספר דוגמאות, חלקן דמיוניות וחלקן אמיתיות, שבהן עולה דילמה מוסרית. שרית מספרת להם שלפני מספר ימים עמדה בפניה דילמה מוסרית. אחיה היה מדוכא, אבל סירב לספר לה מדוע. לאחר מכן מצאה את יומנו האישי על השולחן. נטייתה הראשונית הייתה לפתוח את היומן ולקרוא בו, כך שתוכל להבין מה מטריד אותו ולסייע לו. אבל באותו הזמן היא גם הרגישה שאין לה זכות לחדור לפרטיותו. במשך זמן מה ישבה ליד השולחן, היומן בידה, מבלי שתוכל להחליט. "זהו מקרה של התנגשות בין הקול הדיאונטולוגי לבין הקול התועלתני," מציע דני. "לכבד את זכותו של האדם לפרטיות לעומת הסיכוי להפוך אותו מאושר יותר." בהמשך הדיון הם ניתחו עוד מספר דילמות אישיות.
"טוב," דורית סיכמה. "נראה לי שאנחנו מבינים את ארבעת הקולות המוסריים. בספרות הפילוסופית הם מוצגים בדרך כלל בתור גישות מנוגדות זו לזו. למשל, פילוסופים שמגדירים את עצמם כתועלתניים מתווכחים עם הדיאונטולוגיים, בעוד שהדיאונטולוגים מגנים על עצמם ומשיבים במתקפת נגד. אבל בשבילנו, המחלוקת האקדמית לא רלוונטית. כל אחת מהתיאוריות האלו מבטאת אינטואיציה מוסרית אמיתית שעולה בתוכנו לפעמים בחיי היומיום. כל אחת מבטאת קול אמיתי – קול שמדבר בתוכנו במצבים מסוימים, אם כי אולי לא במצבים אחרים. ומכיוון שמספר גישות מוסריות שונות מדברות בתוכנו, אי אפשר להגיד על אף אחת מהן שהיא הנכונה."
"מה שאת אומרת," שרית מעירה, "זה שהעניין העיקרי בפילוסופיה מעשית הוא לא אם רעיון כלשהו נכון, אלא אם הוא ממשי בשבילנו – כלומר, אם הוא חי בתוכנו, אם הוא מדבר בנו."
"רגע," דני מתנגד. "אתן לא חושבות שלפעמים אנחנו צריכים להחליט איזו תיאוריה נכונה כדי לקבל החלטות מוסריות?"
"ברור שלפעמים צריך לקבל החלטות," מסבירה דורית. "וכאשר הקולות המוסריים השונים סותרים זה את זה, אז תאלץ להחליט אם לפעול על פי הקול הדיאונטולוגי, או התועלתני, או על פי קול אחר. אבל התפקיד של הפילוסופיה המעשית הוא לא לעשות את ההחלטה בשבילך. הפילוסופיה המעשית לא פותרת את ההתלבטויות שלך, אלא חוקרת את המשמעות שלהן."

ועתה דורית עוברת לחלקה השני של הפגישה. היא מלמדת את דני ואת שרית תרגיל מדיטציה פשוט. "בואו ונעצום את העיניים."
אחרי כעשר דקות, תודעתם של השלושה נרגעת, מתמקדת, ונפתחת.
"עכשיו," אומרת דורית בקול שקט, "נדמיין לעצמנו שאנחנו נמצאים בדילמה של שרית. דמיינו את עצמכם יושבים ליד השולחן, מחזיקים את היומן הפרטי של אחיכם (או של מישהו אחר שיקר לכם). אתם יכולים לחוש את העצב שלו, את הכאב שלו. אתם יכולים לראות את העיניים המדוכדכות ולשמוע את הדיבור העצוב. עכשיו תסתכלו ביומן שאתם מחזיקים. עליכם לקבל החלטה: או שתפתחו אותו, או שתשאירו אותו סגור. דמיינו את העזרה שתוכלו לתת לאח שלכם אם תגלו ביומן מה מטריד אותו, אבל דמיינו גם את החדירה לפרטיות."
דורית משתתקת למספר רגעים, ומאפשרת להם לשקוע במצב הדמיוני.
"וכעת," היא ממשיכה בקול שליו, "הקשיבו לעצמכם. הקשיבו לקולות המצפון שלכם. הקשיבו לקולות של המוסר שמדברים בתוככם. מה אתם שומעים? מה מתרחש שם?"
לאחר זמן מה דורית מבקשת מהם להניח על השולחן את היומן הדמיוני ולצעוד החוצה מהחדר שדמיינו. היא מבקשת מהם לפקוח את עיניהם כאשר הם מוכנים.
"במדיטציה שלי," מספרת שרית, "הייתי מבולבלת. כל קול משך אותי לכיוון אחר, והרגשתי חסרת אונים, בלי יכולת לקבל החלטה. אבל אז הבנתי משהו. הבנתי שכל החלטה שאעשה תפגע במשהו. אם אקרא את היומן, אבגוד באמון של אחי. ואם לא אקרא אותו, לא אוכל לעזור לו. זה העציב אותי. הרגשתי שבכל מקרה אני לא יכולה לעשות את הדבר הנכון. ואז פתאום היכתה בי ההבנה שככה הם החיים: אנחנו תמיד נכשלים במשהו... התחשק לי לבכות..."
"תודה ששיתפת אותנו ברגע היפה הזה," דורית אומרת. "את תיארת רגע של הבנה פילוסופית אמיתית. זה היה רגע שבו שמעת, או הבנת, קול חדש בחיים. מעניין להמשיך ולחקור אותו."
"טוב... אני לא יודעת," שרית מהססת. " כשאני חושבת על זה עכשיו, אולי הייתי יותר מידי רגשנית. אני כבר לא בטוחה שמה שאמרתי הוא נכון."
"בוודאי, קול הוא רק קול. הוא לא מתיימר להיות תיאוריה נכונה. הוא רק חוט אחד במרקם המורכב של המציאות האנושית."
הם ממשיכים לדון בתובנה של שרית, ולאחר מכן מגיע תורו של דני לתאר את החוויה המדיטטיבית שלו.
"אין לי הרבה לספר. כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא שהקול הדיאונטולוגי צודק: זה לא בסדר להפר את הפרטיות של מישהו לקרוא את היומן שלו."
"בסדר," דורית אומרת. "היה עוד משהו?"
"לצערי לא. כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא: זה לא בסדר. הבנתי שאני מקשיב רק לתיאוריה הדיאונטולוגית. והבנתי שלהגיד שרק תיאוריה אחת היא נכונה פירושו להשתיק את כל יתר הקולות. ובכל זאת זה מה שהרגשתי בתוכי."
"מעניין מאוד!" דורית מחייכת אל דני. "עכשיו ביטאת את ה'קול' של הבנה מעניינת."

"זה היה מרתק," אומרת שרית. "אבל למה התחלנו בדיון אקדמי על תיאוריות של המוסר? למה לא התחלנו במדיטציה וזהו?"
"מפני שאם אנחנו משתמשים במדיטציה כדי להתבונן במשהו, אנחנו רוצים קודם כל לדעת על מה אנחנו מתבוננים. אנחנו רוצים שההבנות שלנו תצאנה מתוך ידיעה, לא מבלבול."
"כמו שאמרת," מעיר דני, "פילוסופיה מעשית היא דיאלוג שמנסה להבין את הקולות של המציאות."
"בדיוק. להיות פילוסוף פירושו לזכור שאנחנו לא רק בתחושות ובמחשבות הסובייקטיביות שלנו, אלא שאנחנו גם חוקרים את המציאות. אנחנו לא רק בתוך התהליכים הפסיכולוגיים שלנו, אלא גם בשיח עם קולות אמיתיים. כמובן, אנחנו לא מכחישים שיש לנו תהליכים פסיכולוגיים – כאבים וחרדות וסיפוקים וכן הלאה, אבל כל אלו לא כל כך מעניינים אותנו. מנקודת מבטה של הפילוסופיה המעשית, הפסיכולוגיה שלנו היא הקרקע שממנה צומח הדבר העיקרי: הבנות של קולות שונים. זו האדמה שבה צומחים פרחים חדשים."
"פרחי החכמה."
"נכון. בחיי היומיום כל כך קל לאבד את עצמנו באדמה הפסיכולוגית. הפילוסופיה מזכירה לנו שאנחנו לא רק האדמה, אלא שאנחנו גם הפרחים."
"את אומרת בעצם," דני שואל, "שהפסיכולוגיה שלנו לא חשובה? שאין טעם לנסות להרגיש טוב יותר, או להתגבר על החרדות שלנו?"
"בוודאי שיש טעם. במישור הפסיכולוגי תמשיכו לעשות את כל זה. בלי המימד הפסיכולוגי, אין חיים. אין פרחים בלי אדמה."
"אבל דורית, אני לא מבינה איך הפילוסופיה המעשית יכולה לעזור לאנשים. הקשיים והכאבים שלהם לא ייעלמו מעצמם!"
"כנראה שלא, שרית. נכון, הכאב מציק, הבלבול מבלבל, החדגוניות משעממת, החרדה חונקת – אלו הן עובדות. הפילוסופיה המעשית לא מנסה לבטל את העובדות הפסיכולוגיות האלה, אלא לפרוש את המשמעויות שלהן. משוררים כותבים עליהן שירים, והפילוסופים הוגים בהן. פילוסופיה מעשית לא פותרת בעיות בחיים שלנו, אלא מפתחת מודעות נוספת של המשמעויות שלהן, של העושר והעומק שלהן. על אף שבמישור הפסיכולוגי הכאבים והחרדות שלנו הם לא נעימים, במישור הנוסף הם האוצרות שלנו. אין לנו אוצרות גדולים יותר, אין לנו אדמה עשירה יותר מהחיים שאנו חיים."

תיאור מקרה - משמעות

(רן להב)

זוהי תחילתה של הפגישה השנייה בסדנת הפילוסופיה המעשית. המשתתפים להוטים לגלות אילו תיאוריות פילוסופיות דורית הכינה למפגש הנוכחי. אבל דורית מנידה בראשה. "אם אתם מעוניינים בתיאוריות פילוסופיות, הייתם צריכים לקחת קורסים בפילוסופיה באוניברסיטה."
"לא, ברצינות..."
"אני רצינית. בפילוסופיה מעשית, תיאוריות פילוסופיות הן לעולם לא העניין העיקרי. הן רק שלב בסולם לטפס עליו, צעד בדרך. אנחנו בוחנים אותן, רואים את הכוחואת ההיגיון הפנימי שלהן, ואז מתקדמים אל מעבר להן. מפני שהמטרה שלנו היא להיות יותר מאשר תיאוריה כזו או אחרת. המטרה שלנו היא להיות שייכים למציאות רחבה יותר."
כעת דורית מחייכת, וקולה הופך קליל יותר. "היום," היא מכריזה, "נתפלסף על ידי ציור. נצייר את ההבנות הפילוסופיות שלנו."
"נצייר?" "ציור פילוסופי?" "את רוצה ציורים של הרעיונות שלנו?" 

"לפעמים ציור מבטא יותר ממילים. ציור יכול לתת ביטוי להבנה שמגיעה ממקום אחר בתוכנו, כלומר מחלק של ההוויה שלנו שלא מתבטא באופן מילולי. אבל קודם אני רוצה להסביר מה נעשה." דורית מסבירה שנושא הסדנא היום הוא חוויות משמעותיות. "את מתכוונת לנושא של משמעות החיים?" רותי שואלת.

לא בדיוק. הסוגיה הזו רחבה מידי בשבילנו. לפעמים פילוסופים מבחינים בין שאלת 'משמעות החיים' לבין השאלה של 'משמעות בתוך החיים'. השאלה הראשונה עוסק בחיים כמכלול: מה המטרה של חיי? בשביל מה אני חי? אבל כשאנחנו מדברים על משמעות בתוך החיים אנחנו מתמקדים ברגעים הפשוטים, בחוויות היומיומיות. ועל כך נדבר היום. נדבר על פעולות או מצבים משמעותיים בשבילנו, כמו למשל שיחה משמעותית, החלטה משמעותית, או ספר שהיה משמעותי עבורכם."

"למה את מתכוונת כשאת אומרת 'משמעותי'?" מיכאל תוהה.

"אני לא רוצה להגדיר, מפני שאני רוצה להשאיר את המושג הזה פתוח לבירור. באופן כללי, אפשר לחשוב על 'משמעותי' כעל מילה נרדפת, פחות או יותר, ל'בעל חשיבות', או ל'משנה לי'. זאת בניגוד לדברים שהם טריוויאליים, לא חשובים, לא משנים. אז השאלה שלנו היום היא: מה הופך חוויה שלי למשמעותיות? מתי מצב כלשהו משמעותי עבורי?"

דורית מבקשת כעת מהמשתתפים להיזכר במצבים שהתרחשו לאחרונה ושהם חוו אותם כמשמעותיים. "בואו ונשמע חלק מהם, כדי שנהיה בטוחים שאנחנו משדרים על אותו הגל."

ענת היא הראשונה שמתארת את החוויה שלה. היא משתפת את הקבוצה בהחלטה משמעותית שעלתה בה לאחר היסוסים מרובים. דני מתאר שיחה משמעותית עם אחיו, שיחה שבה הם התמודדו עם תחושות קשות שהיו ביניהם ושהעכירו את יחסיהם. דורון מספר לקבוצה איך לפתע, באמצע ויכוח פעוט עם חברתו, הוא הבין דבר-מה חשוב ביחס לעצמו. שרית מתארת הופעה מוסיקלית שנתנה פעם ושהייתה עבורה משמעותית.

"טוב מאוד," דורית אומרת. "עד עכשיו נתתם דוגמאות ספציפיות. ועכשיו, האם אתם יכולים להתבונן עמוק יותר ולנסות להבין מדוע המצבים האלו היו משמעותיים בשבילכם? מה היה בהחלטה של ענת שהפך אותה לרגע משמעותי? מה הפך את השיחה של דני עם אחיו לשיחה חשובה יותר מאשר שיחות אחרות שהם ניהלו בעבר?

"בעצם מה שאת שואלת," אומרת רותי, "זה מה הופך רגע משמעותי למשמעותי."

"בדיוק. אני רוצה שתבחנו את החוויות שהעלתם ותראו מה נתן להן משמעות. אבל אני לא רוצה לשמוע את התשובה במילים. אני רוצה שתציירו אותה."

דורית נותנת לכל משתתף גיליון נייר ומניחה עפרונות צבעוניים במרכז מעגל המשתתפים.
"ציירו בבקשה את המצב המשמעותי שחשבתם עליו, ונסו לבטא את האופן שבו הוא היה משמעותי לכם. אתם יכולים לעשות זאת באמצעות ציור מופשט, ציור פיגורטיבי, או בכל דרך אחרת שתרצו. אבל בבקשה, אל תכתבו שום דבר במילים. השתמשו רק בקווים ובצורות ובצבעים." במשך כעשר הדקות המשתתפים עסוקים בציור. דורית מסתובבת ביניהם ומתבוננת בעבודותיהם, ומעירה הערות לפעמים. כשהם מסיימים, הם מתאספים שוב.
"דני, הציור שלך משך את תשומת ליבי. אתה מוכן להציג אותו בפני הקבוצה?"
דני מציג את הציור של אותה שיחה משמעותית שניהל עם אחיו.
"אלו הם שני נהרות," הוא מסביר, "הם מתחילים בתחתית העמוד ומשם עולים למעלה. הם מייצגים אותי ואת אחי. כפי שאתם רואים, בתחתית העמוד אנחנו רחוקים ומנוכרים. זה היה המצב בינינו לפני השיחה. והנה השיחה שלנו." הוא מצביע על אמצע הדף היכן ששני הנהרות נוטים זה כלפי זה. "אחרי השיחה, כפי שאתם רואים בחלק העליון של הדף, שני הנהרות קרובים יותר האחד לשני."
"שמתי לב," דורית מציינת, "שבתחתית הדף הנהרות סוערים, עם הרבה גלים – האם זה מייצג כעס?" דני מסכים והיא ממשיכה. "מעניין שאחרי השיחה, הנהרות נותרים סוערים כפי שהיו. נראה שהשיחה לא שינתה את הכעס שלך. האם זו באמת החוויה שיש לך מאותה שיחה?"
"הממ, מעניין... לא הייתי מודע לזה... זה נכון שהבעיות בינינו לא נפתרו. העלבון והכעס נשארו."
"במילים אחרות," אומרת דורית, "השיחה הייתה משמעותית לא מפני שהיא פתרה בעיות אלא בגלל סיבה אחרת."
דני מהנהן בהסכמה. דורון מעיר, "יש עוד משהו בציור שלך: שני הנהרות לא נוגעים האחד בשני בשום מקום בדף, אפילו לא בקטע של השיחה."
דני מתבונן בציור שלו ביתר תשומת לב. "כן, אני מניח שאתם צודקים. אחי ואני עדיין מרגישים רחוקים. המתח הישן עדיין קיים בינינו."
"בכל זאת," דורית מציינת, "אתה אומר שהשיחה הייתה משמעותית. מה בה היה משמעותי?"
"העובדה שהפכנו מודעים למתח הזה, להבדלים בינינו, לכעס. אנחנו לא יכולים יותר להעמיד פנים שהם לא קיימים."
"נשמע לי שאתה אומר שהשיחה הייתה משמעותית כי היא גרמה לך להיות מודע למה שבאמת קורה ביניכם. זהו רעיון מעניין ביחס למשמעותיות: מודעות לאמת היא דבר משמעותי. מעניין יהיה לחקור את הרעיון הזה לעומק."

בשלב זה מראים גם יתר המשתתפים את ציוריהם, ושיחות דומות מתפתחות. בסופו של הדיון אומרת דורית, "ועכשיו, כשחוויית המשמעות קצת יותר מוכרת לנו, בואו נביט בכמה תיאוריות של הוגים מעניינים."

צ'ארלס טיילור – המשמעות היא חלק מה'אופק'

הפילוסוף הקנדי צ'רלס טיילור (-1931), מציע עקרון כללי ביחס לטבעה של המשמעות. בספרו האתיקה של האותנטיות, טיילור כותב שאיננו יכולים להחליט באופן שרירותי מה יהיה משמעותי עבורנו. אני לא יכול פשוט להחליט שמעתה ואילך ציור מעגלים בחול יהיה משמעותי עבורי, או העתקת מספרים מספר הטלפונים. כמובן, אפשר לדמיין דרך חיים שבמסגרתה ציור מעגלים בחול יהיה משמעותי. למשל, אם על פי השקפת עולמי מעגל מייצג שלמות, אם אני מאמין שציור מעגלים מאפשר לי להתחבר לשלמות הזו, ואם אני מתייחס לשלמות כפסגת הקיום – אזי ניתן יהיה להבין כיצד ציור מעגלים בחול עשוי להיות מעשה משמעותי עבורי. דוגמה זו מראה שפעולה עשויה להיות משמעותית רק אם היא נעשית במסגרת של השקפת עולם – כלומר מערכת של אמונות וערכים – שמעניקה משמעות לאותה פעולה. היא אינה משמעותית או בלתי משמעותית בפני עצמה. היא משמעותית רק אם קיים 'אופק' של משמעויות שנותן לה פשר כלשהו ומעניק לה ערך.

לפיכך, משמעות אינה תלויה רק בהעדפות ותחושות סובייקטיביות, אלא בעיקר באופן שבו אנו מבינים את העולם. אירוע יכול להיות משמעותי רק אם הוא נמצא ב'אופק' שהופך אותו למשמעותי, כלומר בהשקפת העולם הכללית שמעניקה לו משמעות. כיוון שכך, בניגוד ל"על טעם ועל ריח אין להתווכח," על משמעות דווקא ניתן להתווכח. אפשר לדון בהנחות שתפיסת העולם מניחה, לבחון את המושגים הבסיסיים שלה, ולבקר אותה או להגן עליה באמצעות שיקולים שונים.

אלבר קאמי – לחוות יותר

האקזיסטנציליסט הצרפתי אלבר קאמי (1913-1960) פותח את ספרו המיתוס של סיזיפוס בשאלה האם החיים שווים לחיותם. על אף שאיננו דנים כאן במשמעות החיים אלא במשמעותם של מצבים בתוך החיים, בכל זאת מרכיבים מסוימים בגישתו של קאמי רלוונטיים לענייננו. עבור קאמי, העולם אותו אנו חווים הוא 'אבסורדי' , משמע, ריק ממשמעות ומערכים. תיאוריות והשקפות על אודות אלוהים, על אודות החיים לאחר המוות, על אודות המוסר ומשמעות החיים, כולן בגדר השערות. הדבר היחיד אותו אנו יודעים בוודאות, הדבר היחיד עליו אנו יכולים לסמוך, הוא מה שאנו חווים ישירות. לפיכך, אין משמעות לשפוט את מעשי באופן ערכי. אין זה משנה אם מעשיי הם נאצלים או גסים, מוסריים או רעים. מה שמשנה הוא שהמעשים שאני עושה מאפשרים לי לחוות את החיים באופן ישיר. מה שמשנה הוא אם מעשה נתון מעניק לי את הדבר היחידי שאני יודע שקיים – חוויות חיים. במילים אחרות, מה שחשוב אינו חוויות 'טובות יותר' אלא 'יותר חוויות': מגוון גדול יותר של חוויות שאני חווה במלאות ובמודעות ובלהט.

בקצרה, ניתן לומר שמעשה הוא משמעותי אם הוא מעניק לי חוויות חדשות, אם הוא מאפשר לי לחוות את החיים באופן מלא ועשיר.

אריך פרום – ההתגברות על הנפרדות שלנו

הפסיכולוג ההומניסט אריך פרום (1900-1980) מסביר בספרו אומנות האהבה שהצורך העיקרי שלנו הוא להתגבר על בדידותנו. מכיוון שהאדם הוא יצור המודע לעצמו, אנו מודעים לכך שאנו ישויות נפרדות, נפרדות מהטבע, נפרדות מבני אנוש אחרים, וצפויים להיפרד מאהובינו בשל מוות או נסיבות חיים אחרות שאינן בשליטתנו. הנפרדות יוצרת בנו חרדה עצומה, אשר פרום מתאר אותה כשורשן של החרדות כולן. משום כך אנו מנסים ללא הרף, בדרכים שונות, להתגבר על הנפרדות שלנו על ידי יצירת קשר עם אחרים ועם העולם. חלק מהדרכים הללו הן הרסניות: למשל, היגררות אחר הקבוצה, או הזדהות עם אידיאולוגיה לאומנית, או יחסים מעוותים של תלות ומחיקת עצמי. אלו הן דרכים הרסניות משום שבאמצעותן אנו נבלעים בקבוצה, ומאבדים את החופש שלנו ואת זהותנו האישית. אולם יש גם דרכים אחרות להתגבר על הנפרדות שלנו, והן משמעותיות ביותר: יצירתיות מקשרת אותנו אל העולם שמעבר לעצמנו, חברות אמיתית ואהבה אמיתית פותחות אותנו לאנשים אחרים. אלו הן חוויות משמעותיות במידה והן מאפשרות לנו לעבור אל מעבר לגבולותינו, ובה בעת לשמר – ואפילו לחזק – את זהותנו העצמית. באהבה אמיתית אנו מבטאים, באופן פעיל, את יכולתנו להעניק מתוך מרכז הווייתנו, וכך לבטא את כוחותינו האישיים והייחודיים שלנו.

מנקודת מבט זו, חוויות משמעותיות הן אלו שבהן אנו מתגברים על הנפרדות שלנו מבלי לאבד את זהותנו. ואכן, לדברי פרום חוויית התעלות משמעותית ביותר מתרחשת כאשר נופלת החומה המפרידה בינינו לבין אדם אחר, ואנו חווים אחווה והתאחדות.

ויליאם ג'ימס – להיאבק עבור אידיאל

במאמרו "מה הופך את החיים למשמעותיים" טוען הפסיכולוג והפילוסוף האמריקאי ויליאם ג'יימס (1842-1910) כנגד שתי תפיסות של משמעות. מצד אחד, הוא דוחה את ההשקפה האומרת שמצב משמעותי הוא כזה אשר בו מסופקים כל צרכינו. שהרי, כאשר קיבלנו כל מה שאנו זקוקים לו מבחינה חומרית ורוחנית, ללא מאבק וקושי, החיים הופכים ריקים ומשעממים. מצד שני, ג'יימס דוחה גם את ההשקפה, אותה הוא מייחס לסופר הרוסי טולסטוי, שכל מאבק וקושי הם בהכרח משמעותיים. לטענתו של ג'יימס, מאבק אשר אינו מכוון להשגת מטרה או אידיאל הינו חסר טעם ושוחק. מאבק הינו משמעותי רק אם הוא מכוון למטרה כלשהי. משום כך, מצב משמעותי מאופיין בשני מרכיבים: ראשית, הוא כולל מאבק, התמדה, נחישות. שנית, הא כולל רעיון כלשהו שלמימושו אנו נאבקים. כאן מתכוון ג'יימס לא רק למאבקים דרמטיים המכוונים לאידיאלים נעלים ומזהירים, אלא גם למאבקים שגרתיים ויומיומיים – לתנאי חיים טובים יותר, להצלחה בעבודה, וכיוצא באלו. בדיונו על טבעו של הרצון (בספרו פסיכולוגיה: קורס מזורז), ג'יימס מסביר את העמדה הפנימית של אדם הנמצא במאבק כזה. לדבריו, בדרך כלל התנהגויותינו מכוונות על ידי רעיונות רבים ושונים בתודעתנו. אולם בעת מאבק משמעותי תודעתנו ממוקדת ברעיון אחד מרכזי: אנו משמרים רעיון זה בתודעתנו ומקדישים לו תשומת לב מיוחדת. כשאנו מתאמצים לאחוז באותו הרעיון, אנו מתגברים על הפיתוי לבחור בנתיב קל יותר, בטוח יותר, נוח יותר. הדבר הופך את המאבק שלנו להרואי, ולפיכך למשמעותי.

פעולה משמעותית כרוכה, אם כן, במאמץ נפשי – מאמץ למקד את תשומת הלב שלנו באידיאל, ולהתעלם מרעיונות מסיחים אחרים, כגון אלו המבטאים ספק, חשש, או עצלנות.

כעת מסכמת דורית את פעילות היום. "אחת הסיבות שבגללן סיפרתי לכם על ארבע התיאוריות האלו היא לעזור לכם לחשוב באופן עמוק יותר על האופן שבו אתם מבינים מצבים משמעותיים. אבל בנוסף לכך, קיוויתי שתבינו שהגישה האישית שלכם היא לא הדרך היחידה להבין משמעות. יש דרכים רבות להבין, מגוון רחב של 'קולות של משמעות' שיכולים לדבר בחיינו. ואם באמת תפתחו את עצמכם לאותם קולות, לא רק באופן תיאורטי, אלא באופן אישי, אז ה'תיאוריה' הפרטית הרגילה שלכם לא תראה לכם עוד כמובנת מאליה. בעצם, אתם תאבדו את הביטחון בכל תיאוריה שהיא. מפני שתבינו שכל אחת מהתיאוריות האלו היא סבירה בדרכה שלה, כל אחת מבטאת קול אחד אמיתי – ובכל זאת הן כל כך שונות ולפעמים אפילו סותרות!"
"אבל למה לבלבל אותנו ככה?" ענת שואלת.
"כדי שנבין שאנחנו מניחים את התיאוריות האישיות שלנו כמובנות מאליהן. בדרך כלל אנחנו מזהים את עצמנו איתן, אנחנו נענים להן באופן אוטומטי וללא מחשבה, ואפילו מבלי להיות מודעים אליהן. משום כך אנחנו תקועים בדפוסים של התנהגות, של רגשות, ומחשבות. ההרצאה הקטנה שנתתי לכם היא הזמנה להקשיב ל'קולות' אחרים של המציאות האנושית."
"את מציעה," שרית שואלת, "שאנחנו צריכים להשתחרר מכל התיאוריות והתבניות שלנו?"
דורית מנידה בראשה. "אני לא חושבת שאנחנו יכולים. אנחנו בני אדם בשר ודם. יש גבול ליכולת שלנו לשנות את הנטיות הביולוגיות שלנו, את הדפוסים הפסיכולוגיים ואת ההתניה החברתית שלנו. בפילוסופיה מעשית הרעיון הוא לא להפוך אותנו לעל-אדם. אנחנו לא מנסים לבטל את תבניות ההבנה שלנו, אלא להתבונן מעבר להן. הנקודה היא לפתוח בתוכנו מודעות לאופקים רחבים יותר של מציאות. אפשר לקרוא לזה ה'מימד הנוסף' או פשוט 'חכמה'."
"המימד הנוסף?", מיכאל מתפלא, "נוסף על מה?"
"נוסף על הנטיות הרגילות שלנו, על מצבי התודעה הרגילים. אחרי הכול, עם פילוסופיה או בלעדיה, אנחנו נמשיך בחיי היומיום שלנו פחות או יותר עם אותם דפוסי הרגש וההתנהגות והמחשבה, עם ההעדפות והסלידות שלנו, עם החרדות והתקוות המוכרות. לכל אלו אפשר לקרוא 'המימד הפסיכולוגי'. הפילוסופיה המעשית לא מנסה לשנות את המימד הזה."
"מה שאת אומרת," דורון שואל, "הוא שאנחנו לא צריכים לנסות לשנות את עצמנו לטובה?"
"למה לא, נסו לשנות את עצמכם. אולי כדאי שתיעזרו בספרים מעוררי השראה, או בטיפול פסיכולוגי, או ביוגה ומדיטציה. למה לא? הנקודה שלי היא שזהו לא תפקידה של הפילוסופיה המעשית."
"אז מה נשאר לפילוסופיה מעשית לעשות?"
"המטרה שלה היא חכמה, או במילים אחרות, לפתח בנו את המימד הנוסף. זוהי מודעות שפתוחה לכל התיאוריות השונות, שמקשיבה להמון הקולות של המציאות האנושית, הרבה מעבר לגבולות הצרים של הפסיכולוגיה שלנו."
"זה כמו עין של היפופוטם, לא? ההיפופוטם שקוע מתחת למים, אבל העיניים שלו מציצות מעל פני המים. כך הוא יכול לראות אופקים רחבים יותר."
דורית מחייכת. "זוהי מטפורה נחמדה, דורון. או, אפשר גם לומר: במובן אחד אנחנו נשארים עצמנו, אבל במובן אחר אנחנו הופכים להיות גדולים מעצמנו."
"זה נשמע יפה," ענת אומרת. "אבל איך אני עושה את זה בפועל?"
"נקודה טובה," אומרת דורית. "הנה תרגיל קטן שיכול לתת לנו טעימה מאותו מימד נוסף: במהלך השבוע הקרוב, נסו להיות מודעים לרגעים משמעותיים, כמו אותם הרגעים שסיפרתם עליהם היום. שימו לב לסוגים השונים של משמעות שמופיעים באותם הרגעים. אבל באותו זמן נסו גם להביט אל מעבר לתפיסת המשמעות הרגילה שלכם, מעבר לתיאוריות המוכרות שלכם. בצורה כזאת תוכלו לחוות את אותם רגעים - לא לנתח, אלא לחוות – מתוך הפרספקטיבה של מגוון גדול של תפיסות עולם.
"למשל, אם קריאת ספרים היא דבר משמעותי עבורכם, נסו לחוות את רגעי הקריאה מנקודת המבט של קאמי, או של פרום. או, אם בדרך כלל רגעים עשירים בחוויות מעניקים לכם תחושת משמעות, כמו שאומר קאמי, נסו לחוות את הרגעים האלו מנקודת המבט שבה ענת שיתפה אותנו היום, או מנקודת מבטו של דורון. כלומר, נסו לחוות את הרגעים היומיומיים שלכם מנקודות מבט חדשות."
"אבל באמת אפשר לעשות את זה? אני חושש שאחרי כמה רגעים אני אגלוש בחזרה אל הנטיות הרגילות שלי."
"כמובן, דני. ברמה מסוימת נמשיך לחוות את הדברים הרגילים כמו תמיד. אבל במודעות החדשה שלנו נוכל לחוות גם נקודות מבט אחרות, שחורגות אל מעבר לתיאוריות הרגילות שלנו. נהיה מעורבים ברגע, אבל נהיה גם מעבר לרגע. נהיה סגורים בתוך התבניות הרגילות שלנו, אבל גם 'נשמע' קולות אחרים של משמעות.

"בשבילי, זהו לב העניין בפילוסופיה המעשית: ההבנה שאני יותר מהאני הקטן והמוכר. זוהי ההבנה שאני יכולה לצאת במודעות שלי אל מעבר לגבולות של התבניות הפסיכולוגיות המוכרות שלי, ולהקשיב להמוני הקולות של המציאות האנושית."

תיאור מקרה - חופש

(רן להב)

דורית מתחילה סדרת מפגשים שבועית בנושא הפילוסופיה המעשית.

"בוקר טוב," היא מברכת את הקבוצה הקטנה. "הנושא שבחרתי לפגישה הראשונה שלנו היום הוא חופש. יכולנו להתחיל בדיון, אבל אני לא סומכת על מחשבות מופשטות שלא קשורות לחוויות הקונקרטיות שלנו. במקום זה בואו נתחיל בהתבוננות באירועים שקרו לנו. כל אחד מאיתנו יחשוב על מצב שהתרחש לאחרונהשבו הוא חווה תחושה של חופש, או תחושה של היעדר חופש."

דורון מרים מייד את ידו. "יש לי משהו. לפעמים קשה לי לשלוט במצבי הרוח שלי, במיוחד כשאני נרגש או לחוץ. הלוואי שהייתי חופשי ממצבי הרוח האלו."

"בני אדם הם לא חופשיים כפי שנדמה להם," אומרת ענת. "הרגשות שלנו שולטים בנו."

"אני לא מסכים." אומר דני. "הרגשות שלנו הם חלק מעצמנו!"

"רק רגע," אומרת דורית. "עכשיו אתם מדברים ברמה מופשטת. ביקשתי מכם לבחור חוויה שחוויתם."
"חשבתי שאנחנו אמורים לעשות חקירה פילוסופית." אומרת שרית.
"פילוסופית, אבל לא אקדמית. בפילוסופיה מעשית אנחנו רוצים להקשיב לחיים, לא רק לתיאוריות מופשטות. אנחנו מקשיבים לרגעים חיים, לחוויות ספציפיות, לאירועים קונקרטיים."
"אבל הפילוסופיה עוסקת ברעיונות, לא?"
"תופתעו כמה רעיונות פילוסופיים אפשר למצוא ברגעים יומיומיים פשוטים."
ענת מביטה בדורית בתהייה, ודורית מסבירה. "בחיי היומיום אנחנו מפרשים את העולם שלנו כל הזמן. אנחנו מעניקים משמעות לדברים שקורים לנו. אבל אנחנו עושים כך לא רק באופן מודע, אלא בעיקר באמצעות הרגשות שלנו, ההתנהגויות שלנו, ובקיצור – באמצעות ההתייחסויות היומיומית שלנו לעצמנו ולסביבה שלנו. למשל, אם את מרגישה אשמה על שהבטחת ולא קיימת, התחושה הרעה שלך היא מעין הכרזה: 'הפרת הבטחה היא מעשה לא מוסרי'. ואם אתה מישהו שמרגיש צורך לדעת בכל רגע מה בת זוגך חושבת ומרגישה, האובססיה שלך בעצם מצהירה: 'אהבה פירושה להיות שקופים זה לזה'. כך שבעצם, לכל אחד מאיתנו יש 'תיאוריות' על החיים, על אף שבדרך כלל אנחנו לא מודעים להן. אנחנו חיים את התיאוריות שלנו, אנחנו לא חושבים עליהן."
"אז בעצם את אומרת לנו," מעיר מיכאל, "שכולנו פילוסופים."
"בדיוק. לכולנו יש תיאוריות על השאלות הבסיסיות של החיים. הבעיה היא שהתיאוריות האלו הן בדרך כלל אוטומטיות, צרות ונוקשות. הן פועלות כמו תבניות – תבניות של התנהגות, רגשות, מחשבות."
"בסדר," רותי אומרת. "אני חושבת שאני מבינה מה את רוצה שנעשה. יש לי חוויה שאני רוצה לספר עליה."
היא מספרת לקבוצה איך בחודש שעבר התנדבה לשחק עם ילד חולה בבית חולים סמוך. כעבור כמה ימים התחילה לחוש חנוקה. המחויבות הפכה לנטל. שעות אחר הצהריים שלה כבר לא היה עוד פנויות, והיא לא יכלה לפגוש חברים, או לטייל על חוף הים, או פשוט לשבת בבית קפה. "אני לא יוצאת כל כך הרבה, אבל אני אוהבת להרגיש שיש לי את החופש לצאת כשאני רוצה."
במשך שבועיים היא הרגישה כמו אסירה, עד שהחליטה להתפטר. "כשיצאתי מהבניין הרגשתי חופשייה כמו ציפור. מתחתי את הידיים שלי לצדדים והרגשתי את החופש שלי. זאת הייתה תחושה נפלאה: ואוו! עכשיו אני יכולה לעשות מה שבא לי!"
"ומה עשית עם החופש הזה?" דני שואל אותה.
"מה עשיתי? שום דבר מיוחד. פשוט נהניתי ממנו. נהניתי מהעובדה שאין לי מחויבויות."
"מעניין מאוד", אומרת דורית. "החופש שממנו נהנית הוא סוג מאוד מסוים של חופש: חופש של העדר מגבלות."

ישעיהו ברלין – חרות חיובית וחרות שלילית

הפילוסוף הבריטי ישעיהו ברלין (1909-1997) הבחין בין חירות שלילית לחירות חיובית, או מה שניתן לקרוא לו חופש-מ וחופש-ל. על אף שהבחנה זו אינה חדשה, הוא היה הראשון שניסח אותה בבהירות. להיות חופשי במובן הראשון משמעו שאין אילוצים המגבילים את פעולותיי. ('היעדר' זה של מגבלות הוא הסיבה לכך שסוג זה קרוי חירות שלילית). למשל, אם אני חי בחברה דמוקרטית, שום דבר אינו עוצר אותי מלבטא את עמדותיי הפוליטיות. אני חופשי מאילוצים. ועם זאת, במובן אחר איני בהכרח חופשי. אם אין לי את האומץ, או הביטחון העצמי, או עצמאות המחשבה, הרי שעל אף שאין עלי מגבלות, עדיין חסרים לי המשאבים הפנימיים לממש את החופש שלי. אינני חופשי לבטא את תפיסת החיים שלי. אין לי חירות 'חיובית'.

לפיכך, כשאנחנו דנים בחופש עלינו להבחין בין שני מרכיבים: המשאבים שמאפשרים לי לבטא את החופש שלי, והמכשולים המגבילים אותו. זוהי ההבחנה שבין כוחותיו של האסיר לפעול, לבין חומות הכלא שבו הוא כלוא. כמובן, הכלא שלי אינו נמצא בהכרח מחוצה לי. הפחד שלי למשל, או ביישנותי, אף הם עלולים להגביל את החופש שלי. במובן זה הם יכולים להיות בית כלאי.

"אם כך," רותי אומרת, "אז עכשיו אני מבינה שחוויתי תחושה של חופש-מ."
"במילים אחרות," מסבירה דורית, הרצון שלך להיות חופשייה מדבר בשפה של חירות שלילית."
לאחר שיחה קצרה, רותי מבינה שגם חוויות אחרות שהיו לה לאחרונה מבטאות תפיסה דומה של חופש. למשל, בשבוע שעבר הגיעה חברה לביקור. "אני אוהבת אותה, אבל הפריע לי שהיא לא התקשרה קודם לבדוק אם אני פנויה. הרגשתי שהיא כופה עלי את הנוכחות שלה. אז לא פתחתי את הדלת והעמדתי פנים שאני לא בבית." דורית מסכימה שגם חוויה זו יכולה להתפרש כחוויה של חופש-מ, ואם כך, ייתכן שזהו מאפיין כללי בעולמה של רותי: חופש עבורה פירושו חופש שלילי. עם זאת דורית מזהירה מפני מסקנות חפוזות. החיים מורכבים יותר מתיאוריה פשוטה.
"בכל זאת," אומרת לה רותי, "זה מדהים כמה הרבה אפשר ללמוד מאירוע אחד קטן."
"בהחלט. זוהי אומנות הפילוסופיה המעשית: להקשיב לרגע הפשוט, היומיומי."

"טוב," אומרת דורית. "אני חושבת שהבנו את המטרה שלנו: אנחנו מנסים לחקור את תפיסות החופש הפילוסופיות שלנו כפי שהן מתבטאות ברגעים היומיומיים שלנו – לא בדעות המופשטות שלנו, אלא בהתנהגויות וברגשות הקונקרטיים שלנו." עתה היא מבקשת מהמשתתפים לחזור לחוויית החופש (או היעדר החופש) שבחרו, לעצום עיניים ולהתבונן בה. "תעלו את החוויה לתודעה באופן חי ככל שאתם יכולים. ואז תנסו להבין איזה 'תיאוריה' של חופש היא מבטאת." אחרי מספר רגעים, כשהם פוקחים את עיניהם, הם מגלים כמה קשה לבטא במילים את תפיסות החופש שלהם.
"מה אני אמור לומר על החוויה שלי?" "אני לא מצליחה למצוא שום דבר אינטליגנטי להגיד עליה!" "אני לא מבין..."
דורית מחייכת. "כדי להקל עליכם, אציג לכם בקצרה כמה תיאוריות פילוסופיות של חופש."
המשתתפים מופתעים. "תיאוריות?" "חשבנו שאת רוצה שנקשיב לחיים, לא לתיאוריה!" "את בטוחה שהחוויה שלי יכולה להתאים לאחד מהפילוסופים האקדמיים האלו?"
"ברור שלא. אבל תיאוריות יכולות לשמש מקור השראה, או חומר גלם לרעיונות. הן יכולות לעזור לנו לבטא את הקול האישי שלנו."

ג'ון דיואי – החופש לנהל את חיי

לטענתו של הפילוסוף האמריקאי ג'ון דיואי (1859-1952), חופש הוא הרבה יותר מאשר העדר מגבלות, כלומר חופש-מ. כדי להיות חופשי עלי להיות מסוגל לבחור באופן מודע ולתרגם את הבחירה שעשיתי למעשה. אולם לבחור אין פירושו ללכת בעיניים עיוורות אחר התשוקות שלי או מה שמתחשק לי באותו הרגע.בחירה של ממש תתכן רק כאשר יש לי תוכניות ויעדים שבחנתי אותם באופן ביקורתי והגיוני, ואני מתקן אותם כשעולה הצורך, ופועל בהתאם להם. במובן זה אני בונה ומנהל את חיי. אני מנהל את חיי הן בכך שאני קובע באופן רציונאלי מהן התוכניות והמטרות שלי, והן בכך שאני משפיע על החברה סביבי.

לפיכך, אדם חופשי הוא בעל מטרות ויעדים ארוכי טווח, שיש לו די גמישות כדי לשנותם כאשר התנאים משתנים, וכן פתיחות מחשבתית מספקת לבחור בין דרכים אלטרנטיבות. לאדם כזה יש גישה מוגדרת לחיים ולמעורבות חברתית, המבוססת על התבוננות ביקורתית ורציונאלית.

אפיקורוס – חופש מתשוקות

על פי אפיקורוס (341-270 לפנה"ס), הפילוסוף הסטואי בן העת העתיקה, אנחנו סובלים לא בגלל הדברים שבאים עלינו, אלא בגלל האופן שבו אנו מתייחסים לאותם דברים. אדם המאבד את כל חסכונותיו סובל לא מכיוון שאיבד את כספו, אלא משום שהוא חש קשור לכספו. במילים אחרות, הוא סובל מפני שהוא מתייחס בטעות אל כספו כאילו הוא הכרחי לאושרו. במובן זה איננו חופשיים, מפני שאנו נשלטים על ידי הדחפים והתשוקות שלנו. תשוקות אלו גורמות לנו להיות תלויים בדברים שהם מעבר לשליטתנו. שהרי, אין לנו שליטה מוחלטת על נכסינו, בריאותינו , על תאונות, על יחסו של הזולת אלינו, או על המזל וביש המזל שמלווים אותנו. כלומר, אנו חופשיים כאשר אנו שולטים בתשוקותינו וביצרינו, מכוונים את חיינו בעזרת התבונה, ובאופן זה הופכים להיות בלתי תלויים במה שמחוץ לשליטתנו. פירוש הדבר הוא שאנו מקבלים בהשלמה רגועה את כל המתרחש בעולם – הנשלט על ידי הלוגוס האלוהי (דהיינו, סדר העולם התבוני), וחיים את חיינו באופן חופשי בהתאמה לטבענו האנושי.

חופש ממין זה הוא מצב של שלוות נפש, שליטה עצמית ואורך רוח. על אף שהאדם מוסיף לפעול בעולם ולבצע את חובותיו, הוא מקבל בשלווה את המתרחש, בין אם הוא הצלחה או אסון. מצב פנימי כזה קשה מאוד להשגה. על מנת לפתח אותו, נחוצים תרגילים רוחניים מפרכים. רק כך ניתן לשחרר את המחשבה הרציונאלית שלנו מכלא תשוקותינו.

קרישנמורטי – חופש מן העבר

על פי ההוגה ההודי קרישנמורטי (1895-1986), בני האדם כלואים בדרך כלל במה שהם כבר יודעים ובמה שכבר למדו, כלומר בעבר. אנו חושקים במה שהיה לנו נעים אתמול, ומקווים לתשבחות שהרעיפו עלינו בשבוע שעבר. אנחנו מפחדים ממה שהכאיב לנו בשנה שעברה, ומנסים להיות מה שהורינו, או מורינו, או אנשי הדת, אמרו לנו שעלינו להיות. כתוצאה מכך, תקוותינו, תשוקותינו ופחדינו נובעים מניסיונות העבר שלנו. וכך אנו נאבקים לעשות עוד כסף, להפוך לאנשים 'חשובים', להיות בעלי עוצמה או מפורסמים, וכל זאת מפני שאנחנו מותנים על ידי העבר שלנו. מאבקים כאלו אינם הופכים אותנו יותר למאושרים, אלא למתוכנתים, מתוסכלים, מפוצלים.

שחרור פירושו בראש וראשונה שחרור מכבלי העבר. פירוש הדבר להיות נוכח כאן ועכשיו בתודעה פתוחה, חדה, יצירתית, שאינה מתוכנתת על ידי ידע קודם. להיות חופשי פירושו להיות בעל מודעות מלאה הפתוחה לרגע ההווה.

אנרי ברגסון – לשחרר את ישותי במלואה

לטענתו של הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון (1859-1941), בדרך כלל איננו נמצאים בקשר עם עושרם של חיי הנפש הפנימיים שלנו. חיינו הפנימיים משולים לסימפוניה המורכבת מאין ספור גוונים של רגשות, מחשבות, הרגשות ותחושות. גוונים אלו צובעים זה עם זה ללא הרף, וכך יוצרים איכויות חדשות ללא הפסק ומתפתחים בדרכים חדשות. התוצאה היא זרימה הוליסטית, יצירתית וספונטאנית, אשר בה כל רגע מעוצב על ידי הרגעים שקדמו לו ומעצב את הרגעים הבאים, ומוליד איכויות ותרכובות בלתי צפויות. כל רגע, אם כן, הוא רגע חדש. אלא שמטעמי נוחות השפה, אנו מבודדים איכויות מסוימות בתודעתנו מפרידים אותן מן היתר, ונותנים להן שמות כלליים כגון 'פחד', 'תקווה', 'כאב'. התוצאה היא שאנו דומים למאזינים שאינם מסוגלים לשמוע את הסימפוניה בשלמותה, אלא רק צלילים בודדים, נפרדים זה מזה. האיכויות הנפרדות הללו צפות כמו עלים יבשים על פני הנהר של חיי הנפש. וכך אנחנו מגבשים לעצמנו נטיות קבועות וקשיחות, רגשות נוקשים וברורים, ואנחנו מאבדים את הקשר עם הזרימה המלאה והמתחדשת במעמקיהם של חיינו הפנימיים. אנחנו חיים רק את פני השטח הקשיחים של ישותנו, ובמובן זה אנו כלואים בתחושותינו ובנטיותינו הידועות והמוצהרות. איננו חופשיים משום שאיננו מבטאים את עומק רצונותינו והעדפותינו. אולם יש גם רגעים מיוחדים, למשל כאשר עלי לקבל החלטה חשובה, שבהם מתקומם דבר מה בתוכי. לפתע עולה הזרימה הפנימית ממעמקי ישותי ופורצת דרך שכבת העלים היבשים. ואז אני קם עושה מעשה שהוא מנוגד לדעותיי הקשיחות, מנוגד להעדפותיי הרגילות, מנוגד לפחדים והערכים שאני מכיר בי. אני עושה כך לא על בסיס איזה נימוק שיש בידי, אלא מפני שהמעשה מבטא את כל הווייתי – את העבר שמאחורי, את אופן עמידתי בעולם, את תחושת עצמי ואת תפיסת החיים שלי. אני עושה את המעשה מכיוון שהמעשה מבטא את האדם שהוא שאני.

עבור ברגסון, זהו רגע של חופש אמיתי, מפני שהוא מבטא את כלל אישיותי. התנהגותי הקודמת נבעה מתוך המקטעים השטחיים והקשיחים של חיי, אבל כעת היא נובעת מתוך ישותי כולה.

"התיאוריות האלה סותרות," שרה מתלוננת. "אפיקורוס רוצה לשחרר את ההיגיון שלנו מכלא הרגשות, ולעומתו ברגסון רוצה לשחרר את זרם הרגשות מהכלא של המחשבה ההגיונית הקשיחה. עבור דיואי, החלטות ארוכות טווח משחררות אותנו מהנטיות הרגעיות שלנו, ועבור קרישנמורטי רגע ההווה צריך להיות חופשי מהעבר. דיואי רוצה שנשתמש בתבונה שלנו כדי לממש את המאוויים שלנו, אבל אפיקורוס חושב שהתבונה צריכה להתגבר על המאוויים."
דורית מהנהנת, ודורון מבקש את רשות הדיבור. "התיאוריות האלו מזכירות לי משהו שקרה לי לאחרונה. לא מזמן פגשתי בחורה, ומייד נמשכתי אליה. אמרתי לעצמי: 'לא, דורון, אל תתאהב בה עכשיו. רק סיימת מערכת יחסים, ואתה צריך להיות קצת לבד'. אבל זה לא עזר. במשך השבועיים האחרונים אני נאבק נגד המשיכה הזו, אבל היא חזקה ממני. אני לא יכול להפסיק לחשוב על הבחורה הזו, אף על פי שבהיגיון אני רוצה לשחרר את עצמי ממנה."
"ומי זה בתוכך זה שרוצה לשחרר את עצמו?" שואל מיכאל. "האם אתה הוא המחשבה ההגיונית שרוצה לשחרר את עצמה מההתאהבות הזו, או אתה הוא ההתאהבות שרוצה להילחם במחשבה ההגיונית?"
"הממ... שאלה טובה... אני מרגיש שההתאהבות הזו היא פולש זר. קשה לי להסביר..."
דורית נחלצת לעזרתו. "אני רוצה לתת לך כלי שיעזור להבין את ה'תיאוריה' שלך בנוגע לחופש. זה בסדר מצדך, או שאני מפריעה?"
"בטח, בואי נשמע."
"אפשר לקרוא לכלי הזה 'מילון מושגים'. כדי להבין למה אני מתכוונת נסתכל בתיאוריות שבחנו. שימו לב שעל אף שכולן דנות בחופש, כל אחת משתמשת במושגים שונים. עבור קרישנמורטי למשל, חשובה ההבחנה בין העבר לבין ההווה. אבל עבור אפיקורוס המושגים האלו לא חשובים בכלל. בשבילו, ההבחנה בין מה שבשליטתנו לבין מה שלא בשליטתנו היא החשובה. לעומתם, אצל ברגסון המושג החשוב הוא זרם התודעה. הוא אפילו המציא לו שם מיוחד: 'משך'. אבל עבור דיואי זרם התודעה בכלל לא רלוונטי. בקיצור, כל גישת חופש מבוססת על מושגים שמיוחדים לה. לכל תיאוריה יש 'מילון מושגים' שונה."
"את אומרת לנו.", אומר שרה, "שאנחנו צריכים לחפש את המילון של התיאוריה האישית שלנו."
"בדיוק. נסו לראות אילו מושגים רלוונטיים לרגעי החופש, או היעדר החופש, שלכם. האם למושג של 'שליטה עצמית' יש מקום חשוב בחוויה שלכם? או 'הגבלה'? או אולי 'ביטוי עצמי'? נסו לכתוב ארבעה או חמישה מושגים בסיסיים – לא יותר מידי כדי לא לאבד את המיקוד. ה'מילון' הזה יעזור לכם לנסח את ה'תיאוריה' שלכם בנוגע לחופש."

המשתתפים מתפצלים כעת לקבוצות קטנות. במשך כחצי שעה הם עוזרים זה לזה לבחון את תפיסות החופש שלהם כפי שהן מתבטאות בחוויות שלהם. במובן מסוים, הם משמשים כיועצים פילוסופים זה לזה. ביחד הם מגלים תבניות ובוחנים אותן, כותבים את 'מילון המושגים' ומנסחים תיאוריות אישיות של חופש.

"סיימת, אלי? אז בחר בבקשה חוויה שנייה שקשורה לחופש ונסה לנתח אותה. אני בטוחה שאתה מורכב יותר מאשר תיאוריה אחת יחידה. יש לכם עוד עשר דקות לעבוד."

לבסוף מסיימים המשתתפים את עבודתם. הם מתכנסים במעגל לחלוק את ההבנות שלהם. דורון מסביר שמושג מרכזי בחוויית ההתאהבות שלו הוא ניתוק: ההתאהבות שלו הייתה מנותקת מיתר עולמו הפנימי. היא הייתה מנותקת משאר הרגשות שלו, מהתכניות שלו ומהמחשבות שלו. "הרגשתי כאילו גוף זר חדר לנשמה שלי. כל האישיות שלי התקוממה נגדו." משום כך היא הייתה מגבלה על החופש שלו, ולא ביטוי של החופש.
גם משתתפים אחרים חולקים את החוויות שלהם. שרה מגלה שהחוויה שלה התמקדה במושגים של 'פולש חיצוני' ושל 'לוחם חרות'. היא הייתה חופשייה מפני שהצליחה לקבל החלטה למרות הלחץ של הוריה, וכנגד דעותיהם של אנשים אחרים.
עבור דני, המושג המרכזי היה 'ספונטאניות', 'מכשולים', 'חוסר מאמץ', ו'בלי כוונה'. החוויה שבחר הייתה של זרימה ספונטאנית, ללא מאמץ, ללא תכנון.

למדתי הרבה על עצמי," אומרת לבסוף שרית. "אבל מה אני אמורה לעשות עם ההבנה החדשה הזו?"
"זוהי כמובן שאלה מהותית," משיבה דורית. "אנחנו מתחילים לגלות כמה מן ה'תיאוריות' שמאפיינות את הגישה שלנו לחיים. תיאוריות כאלו מסייעות לנו בחיי היומיום. הן עוזרות לנו לארגן את העולם ולהתמודד איתו. הן יכולות להנחות אותנו איך לקבל החלטה, איך לתקשר עם אחרים, איך להשיג את המטרות שלנו, איך להבין את עצמנו. הבעיה היא שהתיאוריות האישיות האלה גם מצמצמות את העולם שלנו. הן הופכות את הגישה שלנו לחיים לקשיחה, צרה, חד ממדית. המציאות הרי הרבה יותר רחבה, הרבה יותר עשירה, הרבה יותר מגוונת, מאשר תיאוריה אחת קטנה."
"כמו המערה במשל של אפלטון," ממלמלת ענת.
"כן, בהרבה מובנים התיאוריות האישיות שלנו הן כמו המערה של אפלטון. הן יכולות להיות נוחות במישור המעשי, אבל הן מבטאות רק את הצללים של המציאות."
"אז מה עושים?" "איך יוצאים מהמערה?"
"את השאלה הזו נצטרך לשאול את עצמנו בפגישות הבאות שלנו."

תיאור מקרה - אותנטיות

(רן להב)

יוחאי מבולבל. יש לו עבודה ששכרה בצידה בתור כותב טכני בחברת היי-טק, אבל הוא אינו בטוח שזה מה שהוא באמת רוצה לעשות. הוא טוב בכתיבת חוברות הפעלה ותחזוקה של המוצרים האלקטרוניים של החברה, אבל לעתים, אחרי העבודה, הוא תוהה אם הוא אינו מבזבז את זמנו. יוחאי מחליט להתייעץ עם ידידה, דורית. דורית היא פילוסופית. היא אינה בדיוק חברה אבל הוא יודע שמבחינתה הוא מוזמן לבוא ולשוחח על מצוקותיו. במובן מסוים, היא יועצת פילוסופית. "לעתים", הוא אומר לה "אני מרגיש שאני חי חיים שהם לא שלי. בעבודה אני מדבר עם המהנדסים, אני לומד איך המערכת עובדת, אני כותב את הטקסט ושולח אותו להערות. כולם אומרים שאני עושה עבודה מצוינת אבל ... אני לא יודע ... בתוך תוכי אני מרגיש שכל עסקי ההיי-טק האלו - זה לא אני."
"אז למה אתה לא מתפטר ועושה משהו שאתה באמת רוצה לעשות?"
"האמת היא שלפעמים אני חושב להתפטר. אני מרגיש שאני רוצה לשנות את החיים שלי, לחיות אחרת. אני מפנטז על להיות עיתונאי, או גנן או... מי יודע? אבל אלו רק פנטסיות. אני לא באמת יודע מה אני רוצה לעשות."
"אין לך שום מושג?"
"לא," יוחאי משיב."אני פשוט רוצה להיות עצמי. בעבודה אני מעמיד פנים שאני נלהב, שאני נהנה מהאתגרים של העבודה, אבל אני רק מעמיד פנים. בתוכי לא באמת אכפת לי. זה לא בא מעומק הלב. את חושבת שאני בוגד בעצמי?"
"בוגד בעצמי ... ביטוי מעניין. מיהו העצמי שבו אתה בוגד?"
יוחאי מהרהר. "אני לא יודע, אבל אני מרגיש שאני לא עצמי. אני זיוף."
"מעניין מאוד. אתה אומר לי שיש שני יוחאי בתוכך: יוחאי אמיתי ויוחאי מזויף." דורית ממתינה עד שיוחאי מהנהן בהסכמה ואז ממשיכה, "אם כך השאלה היא: מיהו יוחאי האמיתי?"
יוחאי שותק זמן מה. "כן", הוא אומר, "את צודקת, זוהי בדיוק השאלה. איזה חלק בתוכי הוא האני האמיתי? ומה בדיוק אותו האני האמיתי רוצה?"

כפילוסופית, דורית יודעת שיוחאי שואל שאלה פילוסופית מוכרת: מה פירוש הדבר להיות אמיתי, או אותנטי? רוסו, פילוסוף בן המאה השמונה עשרה, היה בן הראשונים שדנו בסוגיה זו. היא נותנת ליוחאי כמה עמודים מספרו של רוסו אמיל. "הנה, קח את זה הביתה ותקרא. תחשוב על זה, תעשה התבוננות שקטה ברעיונות שלו."
"התבוננות? מה פירוש?"
"התבוננות זה מה שנקרא קונטמפלציה. זוהי דרך לחשוב בשקט ולעומק, לחשוב מהלב. במילים אחרות, שים בצד את הדעות שלך ופתח את עצמך לטקסט. תקשיב למה שהטקסט אומר לך, וגם לתגובות שעולות בתוכך."
"אבל איך?"
"פשוט, תן לעצמך להירגע וקרא את המילים לאט. קרא קטע או שניים ביום. תוכל להתבונן בהם במהלך היום ולתת להם לדבר בתוכך". ואז היא מוסיפה, "אבל ראשית תן לי לספר לך קצת על רוסו. מוטב להתבונן בטקסט שאתה כבר מבין."

ז'אן ז'אק רוסו – האני הטבעי

הפילוסוף ז'אן ז'אק רוסו (1712-1778) השפיע רבות על החשיבה החברתית והחינוכית המודרנית. רוסו נולד בשוויצריה ועבר בצעירותו לפריס. תחילה הקסימה אותו החברה הגבוהה הפריסאית, אך במהרה החל להתייחס אל גינוניה כאל משחק חברתי מזויף, מסכה חיצונית. הוא הבחין שהחברה גורמת לאדם להתאים עצמו לנורמות המקובלות וכך הופכת אותו למנוכר מהאני הטבעי, האמיתי שלו.
כשם שבזרע של עץ טמונות נטיות טבעיות לגדול ולממש את הפוטנציאל שלו, כך גם כל אדם נושא בתוכו את הפוטנציאל לגדול ולממש את עצמו. רוסו קורא לאנרגיות הראשוניות הללו האני הטבעי, או מה שאפשר לכנותו האני האמיתי או האותנטי. במהותו הוא טוב. הוא אוהב פשטות ועצמאות, הוא אינו תלותי באחרים, הוא אוהב אדם, פעיל, ספונטאני, יצרני ופורה. אבל בדרך כלל החברה מעוותת את אותן האנרגיות הפנימיות, במיוחד כשה'עץ' עדיין צעיר ורגיש להשפעות. ואכן, החברה נוטה לגרום להשפעות חיצוניות שליליות באמצעות לחץ חברתי, מאבקי כוח, מניפולציות או השוואות ביני לבין הזולת ("הבגדים שלי יפים יותר משלך!"). כתוצאה מכך, האדם עלול להתחיל לשחק משחקים חברתיים, להעמיד פנים, לבצע מניפולציות ולהתנהג כפי שמצפים ממנו. במהרה הוא מתחיל לזהות עצמו עם אותה 'מסכה'. הוא אינו בא עוד במגע עם האני האמיתי שלו. אפשר לומר, אם כן, שרוסו מציע תמונה דואליסטית: האני הפנימי שלנו מצד אחד, והשפעות חיצוניות מצד שני. בתפיסת עולם זו, להיות אותנטי פירושו לנהוג ולחוש מתוך האני הטבעי. להיות בלתי אותנטי פירושו להתאים את עצמנו להשפעות חיצוניות.

בכל בוקר יוחאי מקדיש 20 דקות להתבוננות על קטע שבחר מרוסו. תחילה הוא מתיישב בפינה שקטה, מרגיע את תודעתו, לעתים באמצעות מדיטציה קצרה. לאחר מכן, כשהוא מרגיש רגוע יותר, הוא קורא לאיטו את הקטע ומהרהר בו. הוא אינו מנסה לנתח, אלא רק 'להקשיב' בתוכו למה שהטקסט אומר לו. מאוחר יותר, במהלך היום, הוא נזכר מפעם לפעם במשפטים נבחרים וחושב עליהם. לעתים צפה הבנה חדשה בתודעתו של יוחאי, כמו בועה שעולה ממעקי האגם. מילים חדשות, שלא תמיד נזכרות בטקסט של רוסו, מופיעות לפתע במחשבותיו. למשל, הביטוי "מעיינות של חיים" עולה בתוכו והוא מתחיל לחשוב עליו. הוא אומר לעצמו ש'האני הטבעי' וה'אני החברתי' הם שני מעיינות שונים של חיים. אלו הם שני מקורות של רגשות, של מחשבות, של התנהגויות. ואולי יש מעיינות נוספים כאלו בתוכנו. יוחאי מרגיש שהרעיון החדש הזה משמעותי. "אני מבין עכשיו", הוא אומר לעצמו, "שהשאלה המכרעת בשבילי היא: מאיפה אני חי? מה השורש שלי, המעיין שלי?"

כשיוחאי שוב פוגש את דורית, היא מקשיבה בעניין לרעיונות שלו. לאחר שיחה קצרה, היא נותנת לו טקסט חדש לקריאה ולהתבוננות.

ז'אן פול סארטר – אינני מי שאני

גישתו של רוסו מניחה שיש בתוכנו משהו נתון ומוגדר שהוא האני הטבעי. האקזיסטנציאליסט הצרפתי ז'אן-פול סארטר (1905-1980) מתנגד. לדעתו, הרעיון של אני פנימי מוגדר הוא בגדר פנטסיה או הונאה עצמית.

על פי סארטר, מהותי כאדם היא שאין לי מהות. במילים אחרות, אין בתוכי שום דבר שקובע את אישיותי, את ערכי, הבחירות שלי ואמונותיי – פרט לרצון החופשי שלי. אני חופשי לחלוטין לבחור מי אני. אומנם, עובדות חיצוניות יכולות להגביל את תנועותיי, אבל עדיין החופש בידי להגיב אליהן בדרכים שונות. אם למשל אני נמוך, לא יקבלו אותי לנבחרת הכדורסל, אבל בידי להגיב על כך בדיכאון או ברוח טובה או בפנייה לעיסוקים אחרים. גם בכלא אני יכול להחליט איזה אדם אני. אפילו העבר שלי אינו מבטל את החופש שלי: אם לפני עשר דקות קיבלתי החלטה, אני עדיין חופשי לשנות אותה עכשיו. בניסוחו של סארטר, אני נדון להיות חופשי. למעשה, אין זה מדויק לומר שאני חופשי. ליתר דיוק, אני הנני חופש, אני הנני פתיחות. כפי שאומר סארטר: "איני מה שאני והנני מה שאינני," או: "הקיום קודם למהות" (כלומר, בכל רגע נתון אני קובע את מהותי, את מי שהנני).

המסקנה היא שלהיות אותנטי (אמיתי) אין פירושו להיות נאמן לאיזה טבע פנימי שכבר קיים בתוכי. להיפך, אני אותנטי אם אני נאמן לכך שאין לי טבע פנימי, כלומר נאמן לפתיחות שלי, לחופש שלי. משום כך, עבור סארטר להיות אותנטי פירושו להיות מודע לחופש שלי, לקחת אחריות מלאה על חיי ולא להעמיד פנים שעובדות מסוימות הפכו אותי לאדם שהנני. פירוש הדבר הוא שאינני מתייחס לעצמי כאל קורבן של הפסיכולוגיה שלי, של החינוך שלי, של הנסיבות, של חישובים לוגיים או מוסריים, של אלוהים וכדומה. אין לי תירוצים להיותי מי שאני.

יוחאי אומר לדורית שתפיסת החופש של סארטר קיצונית מידי. "ברור שאני מוגבל על ידי ניסיונות העבר, הפחדים שלי, נטיות האופי שלי. הפסיכולוגיה שלי קובעת הרבה דברים בי."
"אולי", משיבה דורית, אבל מה שחשוב הוא לא אם התיאוריה של סארטר נכונה או לא, אלא מה היא אומרת ליוחאי. משום שאפילו אם הפסיכולוגיה מגבילה את החופש שלי, אפילו אם החופש שלי צר מכפי שסארטר חושב, עדיין הנקודה העיקרית שלו מעניינית: שה'אני האמיתי' הוא החופש שלי, לא המנגנונים הפסיכולוגיים שלי. להיות אותנטי פירושו להיות נאמן לא לדבר-מה שכבר קיים בתוכי אלא לפתיחות שבי.
זמן מה הם דנים בכך, עד שדורית מציעה לעצור ולהשאיר את הסוגיה פתוחה.
"מה שחשוב לענייננו הוא לא למצוא פתרונות או דעות," היא אומרת ליוחאי. "העניין הוא להקשיב לדיאלוג בינך לבין הטקסט. עכשיו כשאתה מבין מה סארטר רוצה לומר, מה דעתך לעצור ולהתבונן ברעיונות שלו?"
כשיוחאי עורך התבוננות ברעיון של סארטר 'הקיום קודם למהות', הוא נדהם. מחשבה עולה ברוחו: "אני שאלה, לא תשובה."
מאוחר יותר הוא מנסה לעכל את ההבנה הזו ולנסח אותה במילים. האם ייתכן, הוא חושב בהתרגשות, שבחיים שלי אין תשובות, אין משמעויות, אין ערכים, רק שאלה פתוחה שלעולם לא תיסגר? האם זה אפשרי שאין נכון או לא נכון בהחלטה שלי לעזוב או להישאר בעבודה? אבל אם כך, אם אין נכון ולא נכון, אם אין טוב ורע, אם אין נעלה ונחות, אז שום דבר לא משנה באמת. מה שנשאר הוא ריקנות חסרת משמעות!

מבחינה היסטורית, ההבנה החדשה של יוחאי אינה מקורית. אבל מקוריות איננה הנקודה כאן. הנקודה היא שההבנה הזו מדברת בתוכו. היא מהווה קול משמעותי בדרכו האישית.

גבריאל מרסל – העד הפנימי בתוכי

כשדורית שומעת את הסתייגויותיו של יוחאי, היא אומרת לו שפתיחות אינה פירושה בהכרח העדר משמעות, או ריקנות. בעצם, על אף שהפילוסופים האקזיסטנציאליסטים מסכימים שהקיום האנושי כולל פתיחות, לא כולם חושבים שנובעת מכאן חוסר משמעות.

דוגמה אחת היא גבריאל מרסל (1889-1973), מחזאי ופילוסוף אקזיסטנציאליסט צרפתי. מרסל מבחין בין שתי עמדות כלפי החיים, שאותן הוא מכנה תצפית ועדות. הצופה הוא מי שמסתכל על החיים מבחוץ, ללא מחויבות אישית, ללא מעורבות מלאה, בלי לתת את עצמו ממש. עבור אדם כזה החיים הם שרשרת של עובדות אובייקטיביות, בלתי אישיות, שמתנהלות להן בנפרד ממנו, מחוץ לו. האדם יכול אומנם להשתמש בהן ולפעול בעזרתן, אבל הוא אינו באמת נאמן לשום דבר. שהרי בעולם בו יש רק עובדות אובייקטיביות סתמיות, ואין שום דבר שאפשר להיות נאמן לו. להבדיל מן הצופה, עד הוא מי שמסכים לקחת אחריות על המפגש שלו עם החיים ולהעיד עליהם, כלומר מסכים להיות נאמן לחיים כאילו הופקדו בידיו. אבל קבלה זו אינה עמדה פסיבית. כך למשל, כשאני מקבל אורחים בביתי, אני מעורב, מחויב, יצירתי. אני יצירתי – מפני שאין נוסחות קבועות מראש שמכתיבות לי איך לקבלם. בצורה דומה, להיות עד משמעו לקבל את החיים מתוך נטילת אחריות יצירתית, באופן מעורב ואישי. פירוש הדבר הוא להיות נאמן לחיי כאילו היו אור שניתן לי, ולבטא זאת בצורה של שליחות, משימה אישית, דרך הגשמה, וכו'. באופן זה אני לוקח על עצמי את המחויבות להיות עד לחיי בדרכי החופשית והייחודית.

אם כן, על פי מרסל המציאות האנושית פתוחה וחופשית, אבל אין היא החופש של וואקום ריקני, אלא החופש להקדיש את עצמי בדרכי האישית לקריאה האישית העולה מתנאי חיי.

כשיוחאי מהרהר בטקסט של מרסל, אי הנחת שלו אינה מתפוגגת. כשהוא מסתכל בהתנהגותו בעבר הוא מבין שתמיד היה (במונחיו של מרסל) צופה. הוא היה רוצה להיות עד, אבל עד למה? קשה לו לחשוב על שליחות שאליה יוכל להתמסר בכל לב, על אור אליו הוא מסוגל להיות נאמן. ההבחנה צופה-עד העשירה את הבנתו העצמית, אבל לא פתחה לו דרך מוצא ממצבו. הוא מהרהר בסארטר ובמרסל, וכעבור זמן מה, הוא מבין שיש בוודאי גישות רבות אחרות שבאמצעותן ניתן להתייחס לאותנטיות. שני הפילוסופים הללו הביעו רק שתיים מבין דרכים אפשריות רבות אחרות. עכשיו עולה בו הבנה חדשה: "עד עכשיו," הוא אומר לעצמו, "הייתי נעול בתוך גישה צרה מאוד, בלי להבין את זה. הטקסטים האלה מלמדים אותי שאני לא צריך לקחת את הגישה שלי כמובנת מאליה. מה שאני מחפש זה לא קריירה חדשה, אלא גישה חדשה ביחס לעצמי, דרך חדשה להתייחס לחיים."

נרגש, יוחאי מספר לדורית על הגילוי שלו. "חומר הקריאה שנתת לי לקרוא ערער את הביטחון שלי בדרך שלי. הוא מוטט את החומות של האני הישן ופתח אותי לכיוונים חדשים. עכשיו אני רוצה לנסות ולחקור את הכיוונים החדשים האלה. אני רוצה לפתוח עצמי להתנסויות חדשות, לחקור בי צדדים אחרים שאני מכיר פחות."
"איך תעשה את זה?"
"אני לא יודע. אין לי מושג. אני רק יודע שזה הולך להיות חיפוש בודד. בין אם אלך עם רוסו או עם סארטר או עם מרסל או עם גישה אחרת, האתגר שמולו אני עומד הוא להתחבר לעצמי. זה משהו שאני חייב לעשות בעצמי, לבד."
"זו אבחנה מעניינת," אומרת דורית, "אבל לא כל אחד יסכים איתך. אני רוצה לתת לך עוד טקסט על אותנטיות, בסדר?"

גישת האכפתיות – להיות מחובר

מספר הוגות פמיניסטיות, כמו למשל נל נודינגס האמריקאית שהיא פילוסופית של החינוך, מאמינות שתפיסות האדם המסורתיות הן מעוותות: הן אינדיבידואליסטיות יתר על המידה, יותר מידי מרוכזות ביחיד (ומשום כך הן, לטענתן, 'גבריות'). הן מעוותות מפני שלאמיתו של דבר, המשימה להיות אותנטי אינה עניין פרטי ביני לבין עצמי. איני יכול להיות אדם שלם אלא אם אני עומד בקשר עם אחרים. יחסי עם משפחתי, חבריי, ואחרים אינם תוספת משנית למי שהנני, אלא חלק מהותי ממה שמגדיר אותי. נוכל לומר, אם כן, שעל פי גישה זו האני האמיתי הוא האני-המתייחס. יתר על כן, מה שהופך אותי לאדם שלם (וניתן להבין זאת כאני אותנטי) הוא סוג יחסים מסוים: יחסי האכפתיות (caring) שלי. ביחסים אלו אני נותן ומקבל, אני פתוח לאחרים, חולק עמם ניסיונות ומשתתף בשמחותיהם ובדאגותיהם. בנקודה זו מעניין לגלות שגישת האיכפתיות הפמיניסטית (מה שקרוי מוסר של איכפתיות, או care ethics) דומה לזו של הפילוסוף מרטין בובר. גם עבורו, אני יכול להיות אותנטי רק ביחסי אני-אתה עם הזולת ועם העולם הסובב אותי.

משהו קורה ליוחאי. הוא מרגיש שהוא מאבד את דרכו בתוך מגוון הגישות החדשות. כל אחת מהארבע רהוטה, מעוררת מחשבה, ובכל אחת יש הגיון פנימי משלה. אבל נראה שהן סותרות זו את זו.
"תחושת חוסר הכיוון שלך היא חשובה," אומרת דורית. "תישאר איתה, שמע מה היא אומרת. אל תחנוק אותה עם פתרונות מהירים."
"אבל איך זה אמור לעזור לי לקבל החלטה?" הוא שואל את דורית. "הגעתי אליך כי רציתי לגלות מה באמת אני אמור לעשות, איך להיות נאמן לעצמי. אני מבין שאת מצפה ממני לבחור באחת מארבע התיאוריות האלו, לא? את רוצה שאני אחליט אם האני האמיתי שלי הוא האני הטבעי, החופש הריק, עדות, או היחסים שלי עם אחרים, נכון?"
דורית מחייכת. "אז עכשיו אתה אומר לי שאתה רוצה לבחור לעצמך מערה קטנה וחמימה ולסגור את עצמך בתוכה."
"אבל אני צריך לבחור משהו, לא?"
"אם ככה, לך ותבחר."
"הלוואי שהייתי יכול," אומר יוחאי בדכדוך. "כשהתחלתי לעבוד עם הטקסטים האלו, חשבתי לעצמי שזה יהיה קל. ציפיתי לגלות את התיאוריה הכי הטובה בנושא האותנטיות, או לפחות את זו הכי הטובה בשבילי. אבל עכשיו אני אפילו יותר מבולבל."
"אל תתייאש. לפעמים, מה שנראה כמו מכשול הוא למעשה דלת פתוחה. אחרי הכול, אתה בטוח שאתה צריך לבחור?"

השאלה של דורית מפתיעה את יוחאי. הוא חושב עליה זמן מה. "האמת היא," הוא מודה בסופו של דבר, "שבקריאה האחרונה שלי הייתה לי מחשבה, כמו ניצוץ בתודעה שלי: שאין צורך לבחור. שאני לא צריך לקבל החלטה. שאני יכול פשוט להתבונן בגישות האלו ולתת להן להיות. מוזר מאוד, אני לא לגמרי מבין את זה."
"למה שלא תלך עם ההבנה הזו? תן לה להוביל אותך."
"אבל אני צריך לקבל החלטה, לא? אם אני לא אחליט מה נכון בשבילי, איך אוכל להחליט אם להישאר בעבודה או להתפטר ולהיות עיתונאי או גנן?""כן, במישור המעשי אתה צריך להחליט מה נכון בשבילך, מפני שאתה צריך לעבוד באיזשהו מקום ואתה צריך להתפרנס. אבל ברמה אחרת, התובנה שבצבצה בתודעה שלך מציעה שאתה לא חייב לבחור. ברמה הזו, מוטב לא להינעל על תיאוריה כזו או אחרת." יוחאי מביט בדורית. המילים שלה מוזרות ומפתות גם יחד.

"על איזו רמה אחרת את מדברת?"

"אתה יכול לקרוא לזה הרמה של החיפוש, או הרמה של מודעות עצמית. השם לא משנה. מנקודת המבט הזו, התיאוריות האלו לא באמת מכריזות מהי האמת. מה שחשוב הוא לא מה שהן מכריזות, אלא מהיכן הן באות, מה הן מבטאות. הן כמו קולות שבאים מאיזה מקום במציאות האנושית."

יוחאי מניד בראשו. "כשהיה לי את הנצנוץ ההוא בתודעה, הרגשתי תלוי באוויר. זה היה רגע של ריק, של אין."

"טוב, אתה יכול לקרוא לזה 'נקודת האין'. זו הנקודה שבה אתה לא מחזיק בדעה כלשהי, שבה אין לך כלום להישען עליו, שום מערה להתגורר בה. אתה פשוט שם, במודעות, בעדות."

"אבל מהו אותו דבר שאני עד לו?"

"אתה עד לחיים שמבטאים את מגוון התיאוריות האלו, עד למציאות האנושית שמבטאת את הקולות האלו, עד לבלבול שלך, ולכל מה שיש."

תיאור מקרה - זולת

(רן להב)

הפילוסופיה המעשית עוזרת לנו להתבונן בעצמנו ובדרך חיינו. כאשר אנו עושים זאת, אנו מגלים שבחיי יומיום אנו מתמודדים ללא הרף עם הסוגיות הבסיסיות של הקיום: מי אני? מה הוא הזולת עבורי? מהי אהבה אמיתית? מה חשוב בחיים? מה פירוש הדבר להיות חופשי? וכן הלאה. מטרתה של ההתבוננות העצמית הפילוסופית היא לעזור לנו להבין את האופן שבו אנו מתייחסים לעצמנו ולעולמנו, כלומר את האופן שבו אנו משיבים על השאלות הבסיסיות של הקיום. נוכל לראות זאת בדוגמה הבאה.

שירי אינה פילוסופית, אבל היא מתייחסת בדרכה שלה אל החיים. אפשר לומר שיש לה תפיסת עולם משלה, אם כי היא אינה מבטאת אותה במאמרים מתוחכמים, ובדרך כלל אפילו לא במילים. היא פשוט חיה את תפיסת העולם שלה, מבלי לחשוב עליה יותר מדי. כך למשל, יש לה דרך משלה להתייחס אל הזולת ולהבין מה משמעותו עבורה.

"כן, אני בודדה," שירי אומרת. "אני אוהבת להיות לבד לפעמים, אחרת אני לא בקשר עם עצמי. אבל בכל זאת הייתי רוצה גם שיהיה לי חבר אמיתי, מישהו שאוכל באמת לסמוך עליו. אני כבר בת 35, ואני מכירה את עצמי טוב. אני עדיין מקווה למצוא מישהו שאוכל לחלוק איתו את הרגשות שלי, אם כי אני בספק אם אצליח. חוויתי יותר מידי אכזבות."

לשירי יש זיכרון ילדות של סבא שלה, מהזמן שהייתה בת ארבע בערך. את הרגע ההוא היא זוכרת בבהירות, איך לפתע סבא שלה התפרץ עליה בצעקה. כמה מוזר שדווקא הרגע המסוים ההוא נשמר בזיכרונה כל כך הרבה שנים. הרי סבא שלה היה תמיד עדין כל כך כלפיה, ולעולם לא הרים את קולו. זו הייתה הפעם היחידה שכעס עליה.

לשירי היה חבר לפני כשש שנים. הוא היה בחור ביישן ושקט, והם הסתדרו היטב. אבל אחרי סיפור אהבה של כמעט שנה, הוא נהרג בתאונת דרכים. החודשים שלאחר התאונה היו תקופה קשה עבורה. היא הרגישה כאילו הוא נטש אותה, ואפילו כעסה עליו בשל כך. כמובן, היא ידעה שהכעס הזה אינו הגיוני, ובכל זאת חשה אותו עולה ומפעפע בתוכה.

לבסוף, כחצי שנה לאחר מכן פגשה אישה בודדה אחרת, מיכל, והשתיים התיידדו. אבל זמן קצר לאחר מכן מיכל התחילה לצאת עם מישהו. "היא הייתה נעלמת לי לארבעה- חמישה ימים," שירי אומרת במרירות, "ואז הבנתי שלא באמת אכפת לה ממני. היא הייתה איתי רק כדי לנצל אותי ואת הרגשות שלי."

בסופו של דבר, שירי פתחה מכון לאילוף כלבים. "נוח יותר להסתדר עם חיות," היא אומרת. "הן לעולם לא מפתיעות אותך. אם אתה ידידותי אליהן, הן נאמנות. אנשים, להבדיל, הם יותר מידי מסובכים."

ובאמת, חיות מכל הסוגים קרובות ללבה. כשהיא רואה מישהו מתנהג בקשיחות כלפי כלב, היא מתקשה לשלוט בעצמה. לפני זמן לא רב, ראתה אישה צעירה גוררת אחריה כלב כאילו היה מזוודה. שירי התפוצצה. מזל שהשכן עצר אותה מלתקוף את האישה.

"האישה הזו מפלצת," אמרה לשכן.

השכן ניסה להרגיע אותה. "היא פשוט לא יודעת איך להתנהג עם כלבים."

"אם היא לא מפלצת," שירי ענתה, "אז היא בטח חולת נפש."

סיפורה של שירי מבוסס על סיפורה של אישה אמיתית. אם נעיין בפרטי הסיפור – בהתנהגויותיה השונות של שירי, ברגשות שהיא מביעה, ובדברים שהיא אומרת על עצמה ועל אחרים – נוכל לזהות קו משותף המקשר את כולם: בכולם אנו מוצאים דרך התייחסות דומה אל הזולת, כלומר את דרכה הייחודית של שירי להבין את משמעותו של הזולת בחייה. אפשר לומר שהתנהגויותיה, רגשותיה ודבריה מבטאים תפיסת זולת מסוימת, כלומר מעין תיאוריה פילוסופית על טבעו של הזולת.

בכך דומה שירי למספר פילוסופים שפיתחו גם הם תיאוריות שונות על משמעותו של הזולת, כמו סארטר, בובר, ולוינס. אלא שלהבדיל מהם, שירי מעולם לא הביעה את התיאוריה שלה בכתב, אלא היא מבטאת אותה יום יום בהתנהגותה וברגשותיה.

התיאוריה של שירי מבטאת תפיסת זולת מסוימת מאד, צרה ומוגדרת, והיא מכתיבה את התנהגותה, ציפיותיה, מחשבותיה ותחושותיה. אם נשתמש במשל המערה של הפילוסוף אפלטון – המשל המספר כיצד בני האדם כלואים בתוך תפיסות עולם צרות ושטחיות – נוכל לומר שבמובנים רבים תפיסת העולם של שירי היא המערה שבה היא כלואה.

כדי להבין את התיאוריה שלה, נתבונן בכמה מן הפילוסופים שדנו במושג הזולת. על אף שגישותיהם שונות, הן עשויות לשפוך אור על זו של שירי.

 

ז'אן פול סארטר – המבט שהופך לחפץ

 

הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר (1905-1980), מחשובי ההוגים האקזיסטנציאליסטים, חקר היבטים יומיומיים רבים של המציאות האנושית. בספרו הישות והאיןהוא מתאר, בין השאר, כיצד מופיע הזולת בעולמנו:

 

"אני בפארק ציבורי. לא הרחק נמצאת מדשאה, ובקצה המדשאה ישנם ספסלים." ולפתע מופיע אדם. "למה אני מתכוון כשאני קובע שאובייקט זה הוא אדם?" מהו ההבדל בין ראיית הספסל לבין ראיית האדם?

בניגוד לספסל, האדם העומד מולי יכול לראות, לשמוע, לחוש. במילים אחרות, הוא לא רק נמצא בעולם אלא גם מתייחס אליו. יש לו נקודת מבט על סביבותיו. העולם מאורגן סביבו. ואכן, החפצים שאני רואה – העץ, הספסל, המדשאה – אינם מאורגנים עוד רק סביבי. הם אינם עוד העולם שלי. הם גם העולם שלו.

פירוש הדבר הוא שברגע שאדם אחר מופיע בעולמי, מערכת הצירים של עולמי מתפוררת. אינני עומד עוד במרכז העולם, אלא אני פריט אחד בין רבים. בניסוחו של סארטר, הזולת גוזל ממני את העולם. עולמי בורח אליו.

יתר על כן, נדמיין שאותו אדם מפנה אלי את מבטו. עתה אני נראה על ידו. ואכן, כך אני חווה את עצמי, כאובייקט למבטו. אם עשיתי תנועה אינטימית או גסה, עכשיו אנסה להסתיר אותה. אם דיברתי עם עצמי, עכשיו אשתתק מייד כדי שלא יבחין. שכן, אני אובייקט של מבטו.

הופעתו של הזולת, אם כן, מהווה איום: שאהפוך לאובייקט, שלא אהיה עוד סובייקט חופשי הבונה את עולמו, אלא אובייקט בעולמו של מישהו אחר. וכמובן, כשם שאני מאוים על ידי מבטו אף הוא מאוים על ידי מבטי.

 

שירי יכולה לשאול מסארטר תובנה מעניינת: שהופעתו של הזולת פירושה הופעתה של פרספקטיבה אחרת, ולפיכך קונפליקט.

מצד שני, אין לה כל סיבה מיוחדת לאמץ את יתר חלקי התיאוריה של סארטר. ראשית, היבטים רבים בתיאוריה שלו שונים משלה. למשל, להבדיל ממנו אין היא פוחדת שהאחרים יהפכו אותה לאובייקט בעולמם או יגזלו ממנה את עולמה. הרעיון של מבט שהופך את הזולת לאובייקט אינו חלק מתפיסת עולמה. ואכן, בשונה מסארטר, היא מאמינה שאפשר להיות ביחד ממש עם אדם אחר. שנית, אם תאמץ את התיאוריה של סארטר, הרי שבכך תכפה על עצמה תפיסת זולת אחרת, אף היא צרה ומוגבלת. לא יהיה בכך אלא החלפה של תיאוריה אחת בתיאוריה אחרת, החלפת המערה שלה במערה אחרת, כלא אחד בכלא אחר. ואכן, אין לה צורך במערה אחרת. היא רוצה להשתמש בתובנות הפילוסופיות שלה כדי לשחרר, ולא להגביל את עצמה.

 

חוסה אורטגה אי גאסט – הפנימיות הנסתרת

 

בספרו אדם ואנשים, מתאר הפילוסוף הספרדי אורטגה אי גאסט (1883-1955) את הזולת כהפתעה. לפתע אני מגלה שאינני היחיד בעולם. מישהו אחר נמצא איתי בעולם 'שלי', ומרגע זה אינני יכול להמשיך עוד בשאננות הקודמות. אני נדרך. תגובתי לזולת היא כמו תגובתו של זה השומע צעדים באפלה: "מי שם?!"

 

לפני שהופיע הזולת, היה עולמי נוח ומוכר. הוא היה הבית שלי. אבל כעת נכנס הזולת לעולמי והופעתו טורדת אותי, וזאת משום שיש בו מרכיב בלתי ידוע: אני רואה את גופו, את תנועותיו, את פניו, אבל אינני רואה את כל כולו. שכן, מעבר להבעת פניו חבויות מחשבותיו, רגשותיו, כוונותיו, או בקיצור עולמו הפנימי. הללו מתבטאים בחיוכים שלו, במילים שהוא אומר, בתנועות ידיו, אבל באופן חלקי בלבד. ככל שאני מנסה לפענח את האדם העומד מולי, פנימיותו נותרת חבויה ממני.

עם זאת, על אף שאינני יכול לראות את פנימיותו, אני לומד מתוך התנהגותו שהוא מתייחס אלי ברגשותיו ומחשבותיו, כלומר שפנימיותו מגיבה לנוכחותי, ממש כשם שאני יכול להגיב לנוכחותו. אלא שלעולם לא אדע מה בדיוק הוא חושב עלי, כיצד הוא מרגיש ביחס אלי, ומה הוא מתכוון לומר או לעשות. במובן זה, הזולת הוא סכנה, מכיוון שלעולם לא אוכל לצפות כיצד יגיב אלי. אין פירוש הדבר שהזולת רוצה לפגוע בי, אלא שבנוכחותו אני מתוח קצת, מנחש, נזהר שלא לפגוע ולהיפגע, ותוהה על הבלתי ידוע.

 אבל הזולת אינו רק בעיה עבורי – הוא גם מלמד אותי על עצמי. מפני שבאמצעותו אני מגלה את גבולותיי, את מגבלותיי, ומכאן גם את כוחותיי וחולשותיי, את הטעמים האישיים והדעות שלי. באמצעות הזולת אני מגלה את עצמי.

 

שירי יכולה להיעזר ברעיון של אורטגה שהזולת הוא הפתעה מסוכנת כדי להבין את תמונת העולם שלה עצמה. גם בתמונת עולמה, הזולת הינו סכנה. אבל חלקים אחרים בתפיסתו של אורטגה שונים משלה, אם כי גם הם יכולים להאיר את תפיסתה על דרך הניגוד. כך למשל, עבורה הזולת מסוכן מפני שהוא כוח אפל ובלתי רציונאלי, ואילו אצל אורטגה מפני שפנימיותו נסתרת ובלתי צפויה. כמו כן, המקום בו היא מגלה את עצמה הוא מקום של יחידות ואפילו של בדידות, בעוד שאצל אורטגה אני מגלה עצמי דווקא במפגשי עם הזולת.

 

עימנואל לוינס – פניו של האחר

 

עימנואל לוינס (1906-1995), הוגה יהודי שנולד בליטא ופעל בצרפת, מאיר בגישתו את משמעותו המוסרית של הזולת. לטענתו, הפילוסופיה המערבית נכשלה בהבנת הזולת כאחר, כשונה ממני באופן בסיסי, כלומר כמציאות המצויה מעבר לגבולות עולמי והבנתי. פילוסופים מערביים רבים ניסו לתרגם את האחר למה שלוינס קורא לו 'אותו דבר' – למשל: להבין תרבויות אחרות במונחים של התרבות שלנו, להבין את האישה על דרך השוואה עם הגבר, להבין את המוות במונחים של החיים, כלומר לתרגם את השונה ממני למושגים שלי. אותו הדבר חל גם על תפיסת הזולת: הזולת נתפס כ'אני' נוסף, כמוני. זוהי גישה אימפריאליסטית, משום שהיא מנסה להשתלט על השונה ולהפוך אותו למובן לי, לשלי, לחלק מעולמי.

 

לפגוש את הזולת באמת ובתמים פירושו לקבל אותו כשונה ממני באופן רדיקלי. שכן, הזולת נמצא תמיד מעבר לאופק שלי. פירוש הדבר הוא שפגישתי עם הזולת מנפצת את העולם האגוצנטרי שלי המוגדר במונחים שלי. מרגע שהזולת נכנס לעולמי, העולם אינו עוד נחלתי הפרטית, ואינני עוד חופשי לעשות בו ככל העולה על רוחי. עכשיו יש לי מחויבויות חדשות: עלי להכיר באנשים אחרים. פניו של הזולת מבטאות את הציווי המוסרי: "אל תהרוג אותי!" – אל תבטל אותי, כאדם חי, כשונה, כייחודי.

 

שירי יכולה לשאול מלוינס את מושג הזולת כאחר לחלוטין. אבל יתר עולמו של לוינס שונה משלה. עבורה הזולת אינו דרישה מוסרית, אלא להיפך, כוח מאיים. משום כך, באמצעות לוינס היא יכולה לגלות אסימטריה מעניינת בהשקפת עולמה: בעוד שלזולת יש מחויבויות כלפי, לי אין מחויבויות כלפיו. הסיבה לכך ברורה: מנקודת מבטה של שירי, האני הוא מקום משכנן של השפיות, ההבנה, הרציונאלית, ואילו הזולת הוא מקום משכנם של כוחות בלתי רציונאליים ואף רעים.

 

 

מרטין בובר – אני ואתה

 

עבור הפילוסוף היהודי מרטין בובר (1878-1965), ממהותו של האני הוא שהוא מתייחס למשהו מחוץ לו – לבני אדם אחרים, לטבע, לרעיונות, לאלוהים. במילים אחרות, אינני ישות נפרדת ועצמאית, אלא אני מוגדר על ידי האופן שבו אני מתייחס לאחרים. יחסי לאחרים הינם חלק ממי שאני.

 

בובר מבחין בין שתי דרכי התייחסות לזולת (או באופן כללי, לכל דבר בעולם): אני-הלז ואני-אתה. יחס האני-הלז מתרחש כאשר אני מתייחס לזולת ממרחק, כאל אובייקט – כאל אובייקט (מושא) של ראייה, אובייקט של ידע, של מניפולציה וכדומה. אני מביט בו, אני בוחן אותו, אני מנסה להבינו, אני משתמש בו. ייתכן שאני עושה זאת מתוך כוונה טובה, למשל כשאני מנסה להבין איך לסייע לו, אבל אפילו אז נפער מרחק בינינו: אני כאן, הוא שם. העולמות שלנו נפרדים זה מזה ואני בוחן אותו מבחוץ. אבל יש דרך אחרת להתייחס לזולת: אני-אתה. ביחס זה אני מצוי עם הזולת. אינני מביט עליך מצידו השני של המרחק המפריד בינינו. אני נמצא פשוט איתך, בחברתך. בקשר כזה אני נוכח במלואי. להבדיל מיחסי אני-הלז שבהם רק חלק ממני בא לידי ביטוי (במחשבותיי למשל), יחסי אני-אתה כוללים את כל ישותי. אני נמצא איתך כל כולי. בובר מתאר יחס זה כ'זיקה' המקשרת בינינו בתוך מעין מעגל, או הקפה, של מציאות ייחודית משותפת. כיוון שאני מוגדר על ידי יחסי לזולת, הרי שאני שונה כשאני ביחס אני-אתה וכשאני ביחס אני-הלז. יחסי אני-הלז יעילים להשגת מטרות מעשיות. אבל יחס אני-אתה מאפשר לנו לחיות את עצמנו באופן שלם ואמיתי. הוא מבטא את כל מהותי. ועל אף שהוא עשוי להתקיים מספר רגעים בלבד, הוא מעניק לאדם משמעות וחיים. כדוגמא נוכל לחשוב על בעל ואישה המתייחסים תמיד זה אל זה באופן 'הולם', על פי כללי הנימוס וההתחשבות. אם בני הזוג אינם מתייחסים זה אל זה ביחס של אני-אתה מפעם לפעם, אם אין הם לפעמים ביחד בכל מהותם, הרי שיחסיהם מתים.

 

נראה שמה ששירי משתוקקת אליו הוא יחס של אני-אתה עם מישהו. מצד שני, להבדיל מבובר אין היא מגדירה את עצמה במונחים של יחסיה של הזולת. להיפך, נראה שהיא מבינה את עצמה כנפרדת במהותה. כמו כן, אין היא מוטרדת מן המרחק אל האחרים – למעשה היא זקוקה למרחק כלשהו כדי 'להיות בקשר עם עצמה'. המושגים והאבחנות של בובר אינם ה'שפה' של עולמה.

ואף על פי כן, באמצעות רעיונותיו היא יכולה להבין את עולמה, ולגלות שיש בו סתירה: מצד אחד היא חולמת על יחסי אני-אתה, אבל מצד שני, הזולת בעולמה הוא מרוחק במהותו, חבוי, מסוכן. היא מעריכה יחסים של אני-אתה, אולם נראה שאין הם יכולים להתקיים בעולם כשלה.

 

אף אחת מן התיאוריות הללו אינה מבטאת בדיוק את תפיסת הזולת של שירי. ואין להתפלא על כך. כל תיאוריה מבטאת תפיסה מסוימת של הוגה מסוים. תיאוריה אינה אלא קול אחד במגוון הקולות של המציאות האנושית. איננו יכולים לצפות מאדם בשר ודם שיתאים לאיזו מסגרת אוניברסאלית. ואכן, מה שמייחד פילוסופים עמוקים איננו העובדה שתפיסם נכונה יותר או אוניברסאלית יותר, אלא שהם מסוגלים לנסח את ההבנה שלהם במילים מדויקות. הם יכולים לבטא את ה'קול' שלהם ברגישות מרובה, באמצעות קישורים והבחנות מעוררי השראה, באמצעות ניתוח מעמיק. ואף על פי כן, הפילוסופיה שלהם אינה אלא קול אחד, כלומר תפיסה אחת מסוימת, זו שלהם ולא זו שלך או שלי או של שירי. ובכל זאת, התיאוריות הללו עשויות להיות בעלות ערך עבור שירי. ביכולתן לסייע לה להתבונן במארג העשיר של ההבנות בו מתרחשים חייה. שהרי, החוויות המסוימות שלה אינן מבודדות מהמארג המורכב של הניסיון האנושי בכללו. הקול האישי שלה אינו נפרד לחלוטין מיתר המקהלה. כשתחקור את הקשת הרחבה של ההבנות האנושיות, היא תוכל להבין לעומקה את המשמעות של דרכה האישית שלה להתייחס אל החיים. אם תחקור את עולמה באופן זה, היא תגלה שתפיסת הזולת שלה סובבת סביב הרעיון שהזולת הוא בלתי צפוי, מפתיע, בוגדני. בעליו של כלב הוא מטורף, מפלצתי, בלתי רציונאלי ובלתי מובן. החבר שלה לא סתם נהרג – הוא 'נטש' אותה. חברתה הטובה מיכל אכזבה אותה. היא זוכרת את סבא שלה לא בכל אותם רגעים מתוקים שבהם בילו יחד, אלא דווקא ברגע של כעס פתאומי. היא כמהה לתחושה של ביחד, אבל הזולתמסמל תמיד את אפשרותה של בגידה. שירי תצטרך לחקור בעצמה את פרטי תפיסת העולם שלה. כך היא תבין שיש דרכים שונות לתפוס את הזולת, ושהתפיסה שלה אינה אלא קול אחד של חיים בתוך מגוון אפשרי עשיר. קרוב לודאי שהיא תופתע לגלות שמה שנראה לה ברור מאליו איננו ברור כלל. בסופו של דבר היא תהיה מסוגלת להתייחס אל הזולת, ואל עולמה בכלל, מנקודת מבט רחבה יותר.

 

מתוך הדוגמה של שירי ניתן לראות שבתהליך הפילוסופיה המעשית איננו עוסקים, כפי שנהוג בדיונים אקדמיים,בשאלה איזו תפיסת זולת היא נכונה יותר, או איזו מהן מדויקת יותר לגבי האדם בכלל. מטרתנו להבין את ההיגיון הפנימי של התפיסות השונות, לחשוף את ההנחות והמגרעות שלהן, לבחון את השלכותיהן, ומתוך כך ללמוד על עצמנו. אין כל צורך להכריע בין סארטר, אורטגה, בובר או לוינס ולהכריז שאחד מהם הוא הצודק. מוטב להקשיב לכל התפיסות הללו כמו קולות שונים של המציאות האנושית, שכל אחד מהם מבטא הבנות חשובות. כפילוסוף מעשי או יועץ פילוסופי, אין לי עניין ללכוד את המציאות בתיאורים תיאורטיים. אין זו הדרך לגעת במציאות. אני 'מקשיב' לרעיונות שונים ולהבנות שהם מבטאים. אני מפנה בתוכי מקום לכולם ונותן להם לשאת את דברם כמו מקהלה של קולות. בנקודה זו של הקשבה אני עולה לרמה אחרת של הבנה, לרמה של הבנה רב-קולית. אינני מחזיק עוד בתיאוריה זו או אחרת, אינני מזהה את עצמי עם דעה מסוימת. כאן אני בנקודה המשקיפה על התיאוריות כולן. כדי להגיע לעמדה כזו עלי לעבור שינוי פנימי, ולפתח מודעות פילוסופית חדשה. עמדה זו דורשת ממני 'להקשיב' מעבר לעצמי. אני פותח בתוכי מקום לכל הקולות, וכך יוצא מן המערה הקטנה שלי אל מרחב שהוא מחוץ למערות, למודעות שהיא מעבר לדעות, להבנה שהיא בגדר חכמה. זהו מקום של ריבוי ושל אחדות, או בניסוחו של פלוטינוס: 'נוכחות גבוהה מידע'.

וזה מה שנוכל להציע לשירי: ראשית, עליה להיות מודעת לתפיסת הזולת שלה, ולהבינה כמערה אחת מסוימת בין אחרות, קול אחד בין קולות אחרים במציאות אנושית. אז תהיה מסוגלת לצעוד אל מעבר לתפיסה המסוימת שלה, ומעבר לכל התפיסות המגבילות.