(רן להב)
דני ושרית מבקרים את דורית, הפילוסופית המעשית.
"אנחנו נהנים מהסדנה לפילוסופיה מעשית," הם אומרים לה. "אבל אנחנו עדיין מתלבטים: מה ההבדל בין פילוסופיה מעשית לבין טיפול פסיכולוגי?"
"שאלה טובה, שלא קל לענות עליה. יש כל כך הרבה גישות לטיפול פסיכולוגי, וגם לא מעט גישות לפילוסופיה מעשית, כך שקשה מאוד להכליל. אבל אם בכל זאת הייתי נאלצת להכליל, הייתי אומרת שאחד ההבדלים החשובים הוא זה: הפסיכולוגיה עוסקת בנפש האדם. לכן היא קרויה פסיכו-לוגיה, כי פסיכה פירושה נפש ביוונית. היא מתמקדת בתהליכים ובמנגנונים שמתרחשים באדם (או בין בני אדם): תחושות, מחשבות, התנהגויות וכדומה. לעומת זאת, הפילוסופיה המעשית מתרכזת במשהו שמתרחש לא בתוך הסובייקטיביות של האדם, אלא בין האדם למשהו אחר. היא מתמקדת בדיאלוג שמתנהל בין האדם לבין מה שאני קוראת לו 'קולות המציאות האנושית'."
"כשאת אומרת 'קולות', את מתכוונת לרעיונות? הפילוסופיה המעשית היא דיאלוג בין האדם לבין רעיונות?"
"בערך, שרית, אבל לא בדיוק. רעיון הוא משהו מופשט ולא אישי, משהו שלא נוגע בי. כשאני אומרת 'קול' אני מתכוונת למשהו כמו 'רעיון חי': רעיון שנוגע בי, מדבר אלי, מפתה אותי, יוצר בתוכי הבנה חדשה, ושאני יכולה להגיב אליו ולשוחח איתו ולתת לו לפעול בתוכי."
"את מדברת אולי על קולות בלתי מודעים? נדמה לי שפרויד כבר דיבר על המחשבות המודחקות שלנו."
"דני, אני חושבת שהמושגים הפסיכולוגיים האלו לא עוזרים כאן. בואו לא ננסה נתרגם את הפילוסופיה המעשית לשפה הפסיכולוגית. קולות המציאות הם לא משהו שיוצרת הפסיכולוגיה שלנו. הם מבטאים דרכי הבנה - יש להם הגיון פנימי, הנחות יסוד, הבחנות, רשת של מושגים. הם אומרים לנו דברים מסוימים, דברים שאנחנו יכולים להבין, לתהות עליהם, להתדיין איתם. זהו מוקד העיסוק של הפילוסופיה המעשית: קולות המציאות האנושית, או אם תרצו - רעיונות חיים."
"אני מבין," דני אומר. "אבל חשבתי שגם הטיפול הפסיכולוגי עוסק ברעיונות – למשל רעיון האהבה."
"הגישות השונות לטיפול פסיכולוגי מתייחסות אל אהבה כאל אירוע פסיכולוגי – תהליך שמתרחש בתוך נפש האדם. מטפלים בדרך כלל לא מנהלים דיון פילוסופי עם המטופלים שלהם על מושג האהבה. אומנם, בסוגים מסוימים של טיפול, למשל בטיפול אקזיסטנציאליסטי, מתנהל במידה מסוימת שיח פילוסופי כזה, אבל משום כך הייתי אומרת שסוגי הטיפול האלו הם לא לגמרי פסיכולוגיים. הם מכילים מרכיב פילוסופי."
"כלומר, היית אומרת שטיפול פסיכולוגי ופילוסופיה מעשית הם שתי דרכים שונות לעזור לאנשים להתמודד עם הקשיים האישיים שלהם?"
"לא, לא הייתי אומרת כך, וגם זהו ההבדל חשוב בין טיפול פסיכולוגי לבין פילוסופיה מעשית. טיפול, בהגדרתו, מנסה לשפר את חיי האדם: לפתור בעיות אישיות, להקל על תחושות קשות, לשפר תפקודים משפחתיים וכדומה. אבל בעיני זוהי לא המטרה של הפילוסופיה המעשית. הפילוסופיה המעשית לא מנסה לפתור או לשפר שום דבר. המטרה שלה היא לנהל שיח עם קולות המציאות האנושית ולהעיר בתוכנו הבנות חדשות. במובן הזה, פילוסוף הוא יותר כמו משורר מאשר כמו פסיכולוג."
"זה קצת מופשט בשבילי," דני אומר. "את יכולה לתת דוגמה?"
"כמובן. בואו ניקח סוגיה שהרבה ספרים פילוסופיים דנים בה: מהו מעשה מוסרי ומהו מעשה לא מוסרי? כדי להבין את הסוגיה הזו, נניח שאתם ניצבים בפני בעיה מוסרית. נניח, למשל, שאתם מתלבטים בין לשקר כדי לתת לחברה שלכם הרגשה טובה, או להגיד לה את האמת ולפגוע ברגשותיה. או, דוגמה אחרת, אתם צריכים לבחור בין קיום הבטחה שהבטחתם, דבר שידרוש מכם מאמץ גדול, לבין הפרת ההבטחה מפני שממילא אף אחד לא ידע על כך לעולם ולא ייפגע מכך. איך מחליטים איזו פעולה היא הנכונה מבחינה מוסרית? איך קובעים מה מוטל עליכם לעשות?
"ובכן, גישות שונות למוסר נותנות תשובות שונות לשאלות האלו. אנחנו יכולים להתייחס אליהן כמו אל קולות מוסריים שונים שמדברים בתוכנו ונוגעים בנו."
עמנואל קאנט – כיבוד זכויותיו של האדם
התשובה שנתן הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט (1724-1804) קרויה הגישה 'הדיאונטולוגית', או "מוסר של חובות'. על פי קאנט, מה שחשוב הוא הכוונה שמאחורי המעשה: הפעולה שלי נכונה מבחינה מוסרית אם אני פועל מתוך כוונה למלא את חובתי המוסרית. אבל מה נחשב לחובה מוסרית? קאנט האמין שיש עיקרון מוסרי כללי שקובע את כל החובות המוסריות שלנו. הוא הציע ניסוחים שונים שלו, שכולם, לדעתו, הם פנים שונות של אותו הרעיון. על פי אחד הניסוחים של העיקרון המוסרי הכללי, החובה המוסרית שמוטלת עלינו היא לנהוג באופן שיכבד את האנשים המעורבים בעניין כיצורים תבוניים ואוטונומיים האחראיים על מעשיהם. ליתר דיוק, עלינו לנהוג באנשים לא רק כאילו הם מכשיר כדי להשיג איזו מטרה, אלא כבני אדם שיש להם ערך בפני עצמם. לדוגמא, יהיה זה בלתי מוסרי מצידי לשעבד אדם נגד רצונו, מפני שבמצב כזה אני משתמש בו ככלי לסיפוק הצרכים שלי, ולכן אני לא מכבד אותו כאדם אוטונומי. באופן דומה, יהיה זה בלתי מוסרי לשקר למישהי, מפני שכך אתמרן אותה מבלי לכבד את זכותה לדעת ולקבל החלטות באופן חופשי.
מנקודת מבט זו, כשאני ניצב בפני דילמה מוסרית עלי לשאול את עצמי: איך אוכל למלא את חובתי המוסרית להתייחס לבני אדם כיצורים רציונאליים ואוטונומיים? במילים אחרות, איך אתנהג בדרך שתכבד את זכותם לשלוט בחייהם, את זכותם על רכושם, את אחריותם על פעולותיהם, וכדומה?
ג'ון סטיוארט מיל – כמה שיותר אושר למה שיותר אנשים
הפילוסוף הבריטי ג'ון סטיוארט מיל (1806-1873) מציע תשובה שונה, אותה הוא פיתח מן הפילוסופיה של ג'רמי בנתם, פילוסוף ומשפטן אנגלי. לדעתו של מיל, התנהגות היא מוסרית או בלתי מוסרית רק במידה והיא משפיעה על האושר והסבל של אנשים. שהרי, אם ההתנהגות שלי לא משנה לאף אחד, אזי היא לא מוסרית ולא בלתי מוסרית. כלומר, מה שהופך פעולה למוסרית או בלתי מוסרית הוא התוצאות שלה: היא מוסרית אם היא מוסיפה אושר (או מפחיתה סבל) לאנשים בעולם, יותר מאשר פעולות אחרות שיכולתי לעשותן. הפעולה היא בלתי מוסרית אם היא מרבה את הסבל (או מפחיתה את האושר), אשר פעולה אחרת הייתה מונעת. לפיכך, כאשר אני חופשי לבחור בין כמה פעולות, עלי לבחור באותה פעולה שתביא לכמה שיותר אושר בקרב מספר גדול ככל האפשר של בני אדם (ובכללם אני). למשל, עלי לספר את האמת ולהימנע משקר כאשר האמת תביא אושר גדול יותר מאשר השקר. אבל עלי לשקר במקרים שבהם השקר יגרום לאושר גדול יותר. מיל מכנה גישה זו בשם 'תועלתנות', מכיוון שהיא מכוונת אותנו להרבות את התועלת האישית, כלומר את האושר האישי, הקיים בעולם.
כדאי להזכיר כאן תת-סוג פופולארי של הגישה התועלתנית (שכנראה מבטא את תפיסתו של מיל עצמו): תועלתנות של החוק הכללי. גישה זו אינה מתמקדת באושר שנגרם כתוצאה מפעולה אחת מסוימת, אלא באושר שנגרם כתוצאה מסוגים של פעולות. לדוגמא, גישה זו לא תתמקד בתוצאותיו של שקר ספציפי, אלא בתוצאותיהם של שקרים בכלל. וכך, כשאני עומד בפני הכרעה מוסרית עלי לשאול את עצמי: אילו מרבית האנשים היו נוהגים כמוני, איזו סוג של פעולה היה מרבה את האושר בעולם ומפחית את הסבל?
אריסטו – להיות בעל המידה הטובה
"אנחנו נהנים מהסדנה לפילוסופיה מעשית," הם אומרים לה. "אבל אנחנו עדיין מתלבטים: מה ההבדל בין פילוסופיה מעשית לבין טיפול פסיכולוגי?"
"שאלה טובה, שלא קל לענות עליה. יש כל כך הרבה גישות לטיפול פסיכולוגי, וגם לא מעט גישות לפילוסופיה מעשית, כך שקשה מאוד להכליל. אבל אם בכל זאת הייתי נאלצת להכליל, הייתי אומרת שאחד ההבדלים החשובים הוא זה: הפסיכולוגיה עוסקת בנפש האדם. לכן היא קרויה פסיכו-לוגיה, כי פסיכה פירושה נפש ביוונית. היא מתמקדת בתהליכים ובמנגנונים שמתרחשים באדם (או בין בני אדם): תחושות, מחשבות, התנהגויות וכדומה. לעומת זאת, הפילוסופיה המעשית מתרכזת במשהו שמתרחש לא בתוך הסובייקטיביות של האדם, אלא בין האדם למשהו אחר. היא מתמקדת בדיאלוג שמתנהל בין האדם לבין מה שאני קוראת לו 'קולות המציאות האנושית'."
"כשאת אומרת 'קולות', את מתכוונת לרעיונות? הפילוסופיה המעשית היא דיאלוג בין האדם לבין רעיונות?"
"בערך, שרית, אבל לא בדיוק. רעיון הוא משהו מופשט ולא אישי, משהו שלא נוגע בי. כשאני אומרת 'קול' אני מתכוונת למשהו כמו 'רעיון חי': רעיון שנוגע בי, מדבר אלי, מפתה אותי, יוצר בתוכי הבנה חדשה, ושאני יכולה להגיב אליו ולשוחח איתו ולתת לו לפעול בתוכי."
"את מדברת אולי על קולות בלתי מודעים? נדמה לי שפרויד כבר דיבר על המחשבות המודחקות שלנו."
"דני, אני חושבת שהמושגים הפסיכולוגיים האלו לא עוזרים כאן. בואו לא ננסה נתרגם את הפילוסופיה המעשית לשפה הפסיכולוגית. קולות המציאות הם לא משהו שיוצרת הפסיכולוגיה שלנו. הם מבטאים דרכי הבנה - יש להם הגיון פנימי, הנחות יסוד, הבחנות, רשת של מושגים. הם אומרים לנו דברים מסוימים, דברים שאנחנו יכולים להבין, לתהות עליהם, להתדיין איתם. זהו מוקד העיסוק של הפילוסופיה המעשית: קולות המציאות האנושית, או אם תרצו - רעיונות חיים."
"אני מבין," דני אומר. "אבל חשבתי שגם הטיפול הפסיכולוגי עוסק ברעיונות – למשל רעיון האהבה."
"הגישות השונות לטיפול פסיכולוגי מתייחסות אל אהבה כאל אירוע פסיכולוגי – תהליך שמתרחש בתוך נפש האדם. מטפלים בדרך כלל לא מנהלים דיון פילוסופי עם המטופלים שלהם על מושג האהבה. אומנם, בסוגים מסוימים של טיפול, למשל בטיפול אקזיסטנציאליסטי, מתנהל במידה מסוימת שיח פילוסופי כזה, אבל משום כך הייתי אומרת שסוגי הטיפול האלו הם לא לגמרי פסיכולוגיים. הם מכילים מרכיב פילוסופי."
"כלומר, היית אומרת שטיפול פסיכולוגי ופילוסופיה מעשית הם שתי דרכים שונות לעזור לאנשים להתמודד עם הקשיים האישיים שלהם?"
"לא, לא הייתי אומרת כך, וגם זהו ההבדל חשוב בין טיפול פסיכולוגי לבין פילוסופיה מעשית. טיפול, בהגדרתו, מנסה לשפר את חיי האדם: לפתור בעיות אישיות, להקל על תחושות קשות, לשפר תפקודים משפחתיים וכדומה. אבל בעיני זוהי לא המטרה של הפילוסופיה המעשית. הפילוסופיה המעשית לא מנסה לפתור או לשפר שום דבר. המטרה שלה היא לנהל שיח עם קולות המציאות האנושית ולהעיר בתוכנו הבנות חדשות. במובן הזה, פילוסוף הוא יותר כמו משורר מאשר כמו פסיכולוג."
"זה קצת מופשט בשבילי," דני אומר. "את יכולה לתת דוגמה?"
"כמובן. בואו ניקח סוגיה שהרבה ספרים פילוסופיים דנים בה: מהו מעשה מוסרי ומהו מעשה לא מוסרי? כדי להבין את הסוגיה הזו, נניח שאתם ניצבים בפני בעיה מוסרית. נניח, למשל, שאתם מתלבטים בין לשקר כדי לתת לחברה שלכם הרגשה טובה, או להגיד לה את האמת ולפגוע ברגשותיה. או, דוגמה אחרת, אתם צריכים לבחור בין קיום הבטחה שהבטחתם, דבר שידרוש מכם מאמץ גדול, לבין הפרת ההבטחה מפני שממילא אף אחד לא ידע על כך לעולם ולא ייפגע מכך. איך מחליטים איזו פעולה היא הנכונה מבחינה מוסרית? איך קובעים מה מוטל עליכם לעשות?
"ובכן, גישות שונות למוסר נותנות תשובות שונות לשאלות האלו. אנחנו יכולים להתייחס אליהן כמו אל קולות מוסריים שונים שמדברים בתוכנו ונוגעים בנו."
עמנואל קאנט – כיבוד זכויותיו של האדם
התשובה שנתן הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט (1724-1804) קרויה הגישה 'הדיאונטולוגית', או "מוסר של חובות'. על פי קאנט, מה שחשוב הוא הכוונה שמאחורי המעשה: הפעולה שלי נכונה מבחינה מוסרית אם אני פועל מתוך כוונה למלא את חובתי המוסרית. אבל מה נחשב לחובה מוסרית? קאנט האמין שיש עיקרון מוסרי כללי שקובע את כל החובות המוסריות שלנו. הוא הציע ניסוחים שונים שלו, שכולם, לדעתו, הם פנים שונות של אותו הרעיון. על פי אחד הניסוחים של העיקרון המוסרי הכללי, החובה המוסרית שמוטלת עלינו היא לנהוג באופן שיכבד את האנשים המעורבים בעניין כיצורים תבוניים ואוטונומיים האחראיים על מעשיהם. ליתר דיוק, עלינו לנהוג באנשים לא רק כאילו הם מכשיר כדי להשיג איזו מטרה, אלא כבני אדם שיש להם ערך בפני עצמם. לדוגמא, יהיה זה בלתי מוסרי מצידי לשעבד אדם נגד רצונו, מפני שבמצב כזה אני משתמש בו ככלי לסיפוק הצרכים שלי, ולכן אני לא מכבד אותו כאדם אוטונומי. באופן דומה, יהיה זה בלתי מוסרי לשקר למישהי, מפני שכך אתמרן אותה מבלי לכבד את זכותה לדעת ולקבל החלטות באופן חופשי.
מנקודת מבט זו, כשאני ניצב בפני דילמה מוסרית עלי לשאול את עצמי: איך אוכל למלא את חובתי המוסרית להתייחס לבני אדם כיצורים רציונאליים ואוטונומיים? במילים אחרות, איך אתנהג בדרך שתכבד את זכותם לשלוט בחייהם, את זכותם על רכושם, את אחריותם על פעולותיהם, וכדומה?
ג'ון סטיוארט מיל – כמה שיותר אושר למה שיותר אנשים
הפילוסוף הבריטי ג'ון סטיוארט מיל (1806-1873) מציע תשובה שונה, אותה הוא פיתח מן הפילוסופיה של ג'רמי בנתם, פילוסוף ומשפטן אנגלי. לדעתו של מיל, התנהגות היא מוסרית או בלתי מוסרית רק במידה והיא משפיעה על האושר והסבל של אנשים. שהרי, אם ההתנהגות שלי לא משנה לאף אחד, אזי היא לא מוסרית ולא בלתי מוסרית. כלומר, מה שהופך פעולה למוסרית או בלתי מוסרית הוא התוצאות שלה: היא מוסרית אם היא מוסיפה אושר (או מפחיתה סבל) לאנשים בעולם, יותר מאשר פעולות אחרות שיכולתי לעשותן. הפעולה היא בלתי מוסרית אם היא מרבה את הסבל (או מפחיתה את האושר), אשר פעולה אחרת הייתה מונעת. לפיכך, כאשר אני חופשי לבחור בין כמה פעולות, עלי לבחור באותה פעולה שתביא לכמה שיותר אושר בקרב מספר גדול ככל האפשר של בני אדם (ובכללם אני). למשל, עלי לספר את האמת ולהימנע משקר כאשר האמת תביא אושר גדול יותר מאשר השקר. אבל עלי לשקר במקרים שבהם השקר יגרום לאושר גדול יותר. מיל מכנה גישה זו בשם 'תועלתנות', מכיוון שהיא מכוונת אותנו להרבות את התועלת האישית, כלומר את האושר האישי, הקיים בעולם.
כדאי להזכיר כאן תת-סוג פופולארי של הגישה התועלתנית (שכנראה מבטא את תפיסתו של מיל עצמו): תועלתנות של החוק הכללי. גישה זו אינה מתמקדת באושר שנגרם כתוצאה מפעולה אחת מסוימת, אלא באושר שנגרם כתוצאה מסוגים של פעולות. לדוגמא, גישה זו לא תתמקד בתוצאותיו של שקר ספציפי, אלא בתוצאותיהם של שקרים בכלל. וכך, כשאני עומד בפני הכרעה מוסרית עלי לשאול את עצמי: אילו מרבית האנשים היו נוהגים כמוני, איזו סוג של פעולה היה מרבה את האושר בעולם ומפחית את הסבל?
אריסטו – להיות בעל המידה הטובה
הגישה הקרויה מוסר של המידה הטובה' הייתה נפוצה בפילוסופיה היוונית העתיקה וזכתה לעדנה בזכות מספר פילוסופים בני זמננו שפעלו לחדש אותה. על פי גישה זו, השאלה המוסרית הבסיסית איננה "איזו פעולה היא פעולה מוסרית?" אלא "איזה אדם הוא אדם מוסרי?", או במילים אחרות, אלו תכונות אישיות הן בגדר מידות טובות (תכונות מוסריות)? אם בכל זאת נרצה להתעקש ולשאול, 'אבל איזו פעולה היא פעולה מוסרית?', התשובה תהיה: "ברגע שתהפוך להיות אדם מוסרי (כלומר בעל מידות טובות), ינבעו ממך הפעולות הנכונות." השאלה המכריעה היא, אם כך, מה פירוש הדבר להיות אדם טוב, כלומר בעל מידות טובות. פילוסופים שונים פיתחו תשובות שונות לשאלה זו. כל תשובה מציגה תכונות אופי מסוימות כמידות טובות. למשל, עבור אריסטו, המידות הטובות הן הרגלים שאנו לומדים ומפתחים, שמצויים בתווך שבין שתי קצוות הרצף, בין עודף לבין חסר. אומץ למשל, הוא מידה טובה משום שהוא מצוי בין פחדנות לבין פזיזות. בדומה לכך, מתינות היא תכונה טובה משום שהיא מצויה בתווך שבין רדיפת תענוגות לבין פרישות.
בין אם נסכים ובין אם לא נסכים לגירסתו של אריסטו, מנקודת המבט של מוסר המידה הטובה, אם אני עומד בפני דילמה מוסרית, עלי לשאול את עצמי: איזה מין אדם עלי להיות? איזו תכונת אופי עלי לשמר ולפתח? למשל, אם אני תוהה כמה כסף עלי להקדיש למטרות צדקה, עלי לשאול את עצמי: האם עלי להיות קמצן או נדיב, או אולי משהו בין שני אלו?
קרול גיליגן – לפתח יחסי אכפתיות
קרול גילגן, פסיכולוגית אמריקאית (1936-), היא אחת מחלוצות הגישה הקרויה 'מוסר פמיניסטי' או 'מוסר של אכפתיות'. בספרה בקול שונה הציעה גיליגן שתפיסות המוסר המסורתיות מייצגות דרכי מחשבה גבריות. כנגדן היא ניסחה דרך נשית של מחשבה מוסרית, המבוססת על מושג האכפתיות. לעניינו נוכל להתעלם מהסוגיה של חשיבה גברית מול נשית, ולומר שתפיסתה של גיליגן מבחינה בין שני סוגים של תפיסות מוסר: תפיסות מוסר המבוססת על צדק, ותפיסות מוסר המבוססת על אכפתיות. גישות המבוססות על צדק (שהן 'גבריות' כביכול), כגון התועלתנות והמוסר הדיאונטולוגי, מתמקדות בשאלה מי הוא הצודק ומי הוא הטועה. הן מנסות להגדיר עקרונות כלליים שיקבעו מוסריות או אי-מוסריות. דאגתן העיקרית היא איך לכבד את היחיד כיחיד – לכבד את זכויותיו, את חירותו, את אושרו. להבדיל, עבור תפיסות המוסר של אכפתיות (שאותן גיליגן מגדירה כנשיות), הדבר החשוב הוא יחסי איכפתיות בין אנשים. העניין העיקרי איננו איך לכבד את זכויות היחיד או את אושרו, אלא איך לפתח ולשמר יחסי אכפתיות בין-אישיים.
מזווית ראייה זו, כשאנו עומדים מול דילמה מוסרית, השאלה העיקרית שלנו אינה צריכה להיות מי צודק ומי טועה, אלא איך אוכל להתנהג באופן שיבטא ויטפח יחסי אכפתיות בינינו?
"התיאוריות האלו לא לגמרי זרות לנו," אומרים דני ושרית. "הזכירו אותן בכמה שיעורים באוניברסיטה."
"טוב מאוד," אומרת דורית. "זה יפשט את הדברים. עכשיו אני רוצה להמשיך בשני צעדים נוספים. קודם כל, בואו נדבר על ארבע התיאוריות האלו וננסה להבין מה הן אומרות, כמו שעושים בדיונים באוניברסיטה. ננסה להבהיר את ההיגיון הפנימי שלהן, את ההשלכות ואת הנחות היסוד שלהן, את נקודות החוזק ונקודות התורפה. נשאל את עצמנו איפה הן מסכימות ואיפה הן סותרות זו את זו. אבל בניגוד לדיונים באוניברסיטה, אנחנו לא ננסה לקבוע איזו גישה 'נכונה' יותר. אנחנו רק רוצים לגלות מה התיאוריות האלו אומרות לנו בחיי היומיום."
"ומה יהיה הצעד השני שנעשה?"
"הצעד השני, שרית, יהיה תרגיל מדיטציה על הגישות האלו."
המילה "מדיטציה" מפתיעה את דני ואת שרית. דורית מחייכת. "בקרוב תבינו."
במשך כשעה השלושה דנים בארבע הגישות למוסר. הם מנתחים מספר דוגמאות, חלקן דמיוניות וחלקן אמיתיות, שבהן עולה דילמה מוסרית. שרית מספרת להם שלפני מספר ימים עמדה בפניה דילמה מוסרית. אחיה היה מדוכא, אבל סירב לספר לה מדוע. לאחר מכן מצאה את יומנו האישי על השולחן. נטייתה הראשונית הייתה לפתוח את היומן ולקרוא בו, כך שתוכל להבין מה מטריד אותו ולסייע לו. אבל באותו הזמן היא גם הרגישה שאין לה זכות לחדור לפרטיותו. במשך זמן מה ישבה ליד השולחן, היומן בידה, מבלי שתוכל להחליט. "זהו מקרה של התנגשות בין הקול הדיאונטולוגי לבין הקול התועלתני," מציע דני. "לכבד את זכותו של האדם לפרטיות לעומת הסיכוי להפוך אותו מאושר יותר." בהמשך הדיון הם ניתחו עוד מספר דילמות אישיות.
"טוב," דורית סיכמה. "נראה לי שאנחנו מבינים את ארבעת הקולות המוסריים. בספרות הפילוסופית הם מוצגים בדרך כלל בתור גישות מנוגדות זו לזו. למשל, פילוסופים שמגדירים את עצמם כתועלתניים מתווכחים עם הדיאונטולוגיים, בעוד שהדיאונטולוגים מגנים על עצמם ומשיבים במתקפת נגד. אבל בשבילנו, המחלוקת האקדמית לא רלוונטית. כל אחת מהתיאוריות האלו מבטאת אינטואיציה מוסרית אמיתית שעולה בתוכנו לפעמים בחיי היומיום. כל אחת מבטאת קול אמיתי – קול שמדבר בתוכנו במצבים מסוימים, אם כי אולי לא במצבים אחרים. ומכיוון שמספר גישות מוסריות שונות מדברות בתוכנו, אי אפשר להגיד על אף אחת מהן שהיא הנכונה."
"מה שאת אומרת," שרית מעירה, "זה שהעניין העיקרי בפילוסופיה מעשית הוא לא אם רעיון כלשהו נכון, אלא אם הוא ממשי בשבילנו – כלומר, אם הוא חי בתוכנו, אם הוא מדבר בנו."
"רגע," דני מתנגד. "אתן לא חושבות שלפעמים אנחנו צריכים להחליט איזו תיאוריה נכונה כדי לקבל החלטות מוסריות?"
"ברור שלפעמים צריך לקבל החלטות," מסבירה דורית. "וכאשר הקולות המוסריים השונים סותרים זה את זה, אז תאלץ להחליט אם לפעול על פי הקול הדיאונטולוגי, או התועלתני, או על פי קול אחר. אבל התפקיד של הפילוסופיה המעשית הוא לא לעשות את ההחלטה בשבילך. הפילוסופיה המעשית לא פותרת את ההתלבטויות שלך, אלא חוקרת את המשמעות שלהן."
ועתה דורית עוברת לחלקה השני של הפגישה. היא מלמדת את דני ואת שרית תרגיל מדיטציה פשוט. "בואו ונעצום את העיניים."
אחרי כעשר דקות, תודעתם של השלושה נרגעת, מתמקדת, ונפתחת.
"עכשיו," אומרת דורית בקול שקט, "נדמיין לעצמנו שאנחנו נמצאים בדילמה של שרית. דמיינו את עצמכם יושבים ליד השולחן, מחזיקים את היומן הפרטי של אחיכם (או של מישהו אחר שיקר לכם). אתם יכולים לחוש את העצב שלו, את הכאב שלו. אתם יכולים לראות את העיניים המדוכדכות ולשמוע את הדיבור העצוב. עכשיו תסתכלו ביומן שאתם מחזיקים. עליכם לקבל החלטה: או שתפתחו אותו, או שתשאירו אותו סגור. דמיינו את העזרה שתוכלו לתת לאח שלכם אם תגלו ביומן מה מטריד אותו, אבל דמיינו גם את החדירה לפרטיות."
דורית משתתקת למספר רגעים, ומאפשרת להם לשקוע במצב הדמיוני.
"וכעת," היא ממשיכה בקול שליו, "הקשיבו לעצמכם. הקשיבו לקולות המצפון שלכם. הקשיבו לקולות של המוסר שמדברים בתוככם. מה אתם שומעים? מה מתרחש שם?"
לאחר זמן מה דורית מבקשת מהם להניח על השולחן את היומן הדמיוני ולצעוד החוצה מהחדר שדמיינו. היא מבקשת מהם לפקוח את עיניהם כאשר הם מוכנים.
"במדיטציה שלי," מספרת שרית, "הייתי מבולבלת. כל קול משך אותי לכיוון אחר, והרגשתי חסרת אונים, בלי יכולת לקבל החלטה. אבל אז הבנתי משהו. הבנתי שכל החלטה שאעשה תפגע במשהו. אם אקרא את היומן, אבגוד באמון של אחי. ואם לא אקרא אותו, לא אוכל לעזור לו. זה העציב אותי. הרגשתי שבכל מקרה אני לא יכולה לעשות את הדבר הנכון. ואז פתאום היכתה בי ההבנה שככה הם החיים: אנחנו תמיד נכשלים במשהו... התחשק לי לבכות..."
"תודה ששיתפת אותנו ברגע היפה הזה," דורית אומרת. "את תיארת רגע של הבנה פילוסופית אמיתית. זה היה רגע שבו שמעת, או הבנת, קול חדש בחיים. מעניין להמשיך ולחקור אותו."
"טוב... אני לא יודעת," שרית מהססת. " כשאני חושבת על זה עכשיו, אולי הייתי יותר מידי רגשנית. אני כבר לא בטוחה שמה שאמרתי הוא נכון."
"בוודאי, קול הוא רק קול. הוא לא מתיימר להיות תיאוריה נכונה. הוא רק חוט אחד במרקם המורכב של המציאות האנושית."
הם ממשיכים לדון בתובנה של שרית, ולאחר מכן מגיע תורו של דני לתאר את החוויה המדיטטיבית שלו.
"אין לי הרבה לספר. כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא שהקול הדיאונטולוגי צודק: זה לא בסדר להפר את הפרטיות של מישהו לקרוא את היומן שלו."
"בסדר," דורית אומרת. "היה עוד משהו?"
"לצערי לא. כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא: זה לא בסדר. הבנתי שאני מקשיב רק לתיאוריה הדיאונטולוגית. והבנתי שלהגיד שרק תיאוריה אחת היא נכונה פירושו להשתיק את כל יתר הקולות. ובכל זאת זה מה שהרגשתי בתוכי."
"מעניין מאוד!" דורית מחייכת אל דני. "עכשיו ביטאת את ה'קול' של הבנה מעניינת."
"זה היה מרתק," אומרת שרית. "אבל למה התחלנו בדיון אקדמי על תיאוריות של המוסר? למה לא התחלנו במדיטציה וזהו?"
"מפני שאם אנחנו משתמשים במדיטציה כדי להתבונן במשהו, אנחנו רוצים קודם כל לדעת על מה אנחנו מתבוננים. אנחנו רוצים שההבנות שלנו תצאנה מתוך ידיעה, לא מבלבול."
"כמו שאמרת," מעיר דני, "פילוסופיה מעשית היא דיאלוג שמנסה להבין את הקולות של המציאות."
"בדיוק. להיות פילוסוף פירושו לזכור שאנחנו לא רק בתחושות ובמחשבות הסובייקטיביות שלנו, אלא שאנחנו גם חוקרים את המציאות. אנחנו לא רק בתוך התהליכים הפסיכולוגיים שלנו, אלא גם בשיח עם קולות אמיתיים. כמובן, אנחנו לא מכחישים שיש לנו תהליכים פסיכולוגיים – כאבים וחרדות וסיפוקים וכן הלאה, אבל כל אלו לא כל כך מעניינים אותנו. מנקודת מבטה של הפילוסופיה המעשית, הפסיכולוגיה שלנו היא הקרקע שממנה צומח הדבר העיקרי: הבנות של קולות שונים. זו האדמה שבה צומחים פרחים חדשים."
"פרחי החכמה."
"נכון. בחיי היומיום כל כך קל לאבד את עצמנו באדמה הפסיכולוגית. הפילוסופיה מזכירה לנו שאנחנו לא רק האדמה, אלא שאנחנו גם הפרחים."
"את אומרת בעצם," דני שואל, "שהפסיכולוגיה שלנו לא חשובה? שאין טעם לנסות להרגיש טוב יותר, או להתגבר על החרדות שלנו?"
"בוודאי שיש טעם. במישור הפסיכולוגי תמשיכו לעשות את כל זה. בלי המימד הפסיכולוגי, אין חיים. אין פרחים בלי אדמה."
"אבל דורית, אני לא מבינה איך הפילוסופיה המעשית יכולה לעזור לאנשים. הקשיים והכאבים שלהם לא ייעלמו מעצמם!"
"כנראה שלא, שרית. נכון, הכאב מציק, הבלבול מבלבל, החדגוניות משעממת, החרדה חונקת – אלו הן עובדות. הפילוסופיה המעשית לא מנסה לבטל את העובדות הפסיכולוגיות האלה, אלא לפרוש את המשמעויות שלהן. משוררים כותבים עליהן שירים, והפילוסופים הוגים בהן. פילוסופיה מעשית לא פותרת בעיות בחיים שלנו, אלא מפתחת מודעות נוספת של המשמעויות שלהן, של העושר והעומק שלהן. על אף שבמישור הפסיכולוגי הכאבים והחרדות שלנו הם לא נעימים, במישור הנוסף הם האוצרות שלנו. אין לנו אוצרות גדולים יותר, אין לנו אדמה עשירה יותר מהחיים שאנו חיים."
בין אם נסכים ובין אם לא נסכים לגירסתו של אריסטו, מנקודת המבט של מוסר המידה הטובה, אם אני עומד בפני דילמה מוסרית, עלי לשאול את עצמי: איזה מין אדם עלי להיות? איזו תכונת אופי עלי לשמר ולפתח? למשל, אם אני תוהה כמה כסף עלי להקדיש למטרות צדקה, עלי לשאול את עצמי: האם עלי להיות קמצן או נדיב, או אולי משהו בין שני אלו?
קרול גיליגן – לפתח יחסי אכפתיות
קרול גילגן, פסיכולוגית אמריקאית (1936-), היא אחת מחלוצות הגישה הקרויה 'מוסר פמיניסטי' או 'מוסר של אכפתיות'. בספרה בקול שונה הציעה גיליגן שתפיסות המוסר המסורתיות מייצגות דרכי מחשבה גבריות. כנגדן היא ניסחה דרך נשית של מחשבה מוסרית, המבוססת על מושג האכפתיות. לעניינו נוכל להתעלם מהסוגיה של חשיבה גברית מול נשית, ולומר שתפיסתה של גיליגן מבחינה בין שני סוגים של תפיסות מוסר: תפיסות מוסר המבוססת על צדק, ותפיסות מוסר המבוססת על אכפתיות. גישות המבוססות על צדק (שהן 'גבריות' כביכול), כגון התועלתנות והמוסר הדיאונטולוגי, מתמקדות בשאלה מי הוא הצודק ומי הוא הטועה. הן מנסות להגדיר עקרונות כלליים שיקבעו מוסריות או אי-מוסריות. דאגתן העיקרית היא איך לכבד את היחיד כיחיד – לכבד את זכויותיו, את חירותו, את אושרו. להבדיל, עבור תפיסות המוסר של אכפתיות (שאותן גיליגן מגדירה כנשיות), הדבר החשוב הוא יחסי איכפתיות בין אנשים. העניין העיקרי איננו איך לכבד את זכויות היחיד או את אושרו, אלא איך לפתח ולשמר יחסי אכפתיות בין-אישיים.
מזווית ראייה זו, כשאנו עומדים מול דילמה מוסרית, השאלה העיקרית שלנו אינה צריכה להיות מי צודק ומי טועה, אלא איך אוכל להתנהג באופן שיבטא ויטפח יחסי אכפתיות בינינו?
"התיאוריות האלו לא לגמרי זרות לנו," אומרים דני ושרית. "הזכירו אותן בכמה שיעורים באוניברסיטה."
"טוב מאוד," אומרת דורית. "זה יפשט את הדברים. עכשיו אני רוצה להמשיך בשני צעדים נוספים. קודם כל, בואו נדבר על ארבע התיאוריות האלו וננסה להבין מה הן אומרות, כמו שעושים בדיונים באוניברסיטה. ננסה להבהיר את ההיגיון הפנימי שלהן, את ההשלכות ואת הנחות היסוד שלהן, את נקודות החוזק ונקודות התורפה. נשאל את עצמנו איפה הן מסכימות ואיפה הן סותרות זו את זו. אבל בניגוד לדיונים באוניברסיטה, אנחנו לא ננסה לקבוע איזו גישה 'נכונה' יותר. אנחנו רק רוצים לגלות מה התיאוריות האלו אומרות לנו בחיי היומיום."
"ומה יהיה הצעד השני שנעשה?"
"הצעד השני, שרית, יהיה תרגיל מדיטציה על הגישות האלו."
המילה "מדיטציה" מפתיעה את דני ואת שרית. דורית מחייכת. "בקרוב תבינו."
במשך כשעה השלושה דנים בארבע הגישות למוסר. הם מנתחים מספר דוגמאות, חלקן דמיוניות וחלקן אמיתיות, שבהן עולה דילמה מוסרית. שרית מספרת להם שלפני מספר ימים עמדה בפניה דילמה מוסרית. אחיה היה מדוכא, אבל סירב לספר לה מדוע. לאחר מכן מצאה את יומנו האישי על השולחן. נטייתה הראשונית הייתה לפתוח את היומן ולקרוא בו, כך שתוכל להבין מה מטריד אותו ולסייע לו. אבל באותו הזמן היא גם הרגישה שאין לה זכות לחדור לפרטיותו. במשך זמן מה ישבה ליד השולחן, היומן בידה, מבלי שתוכל להחליט. "זהו מקרה של התנגשות בין הקול הדיאונטולוגי לבין הקול התועלתני," מציע דני. "לכבד את זכותו של האדם לפרטיות לעומת הסיכוי להפוך אותו מאושר יותר." בהמשך הדיון הם ניתחו עוד מספר דילמות אישיות.
"טוב," דורית סיכמה. "נראה לי שאנחנו מבינים את ארבעת הקולות המוסריים. בספרות הפילוסופית הם מוצגים בדרך כלל בתור גישות מנוגדות זו לזו. למשל, פילוסופים שמגדירים את עצמם כתועלתניים מתווכחים עם הדיאונטולוגיים, בעוד שהדיאונטולוגים מגנים על עצמם ומשיבים במתקפת נגד. אבל בשבילנו, המחלוקת האקדמית לא רלוונטית. כל אחת מהתיאוריות האלו מבטאת אינטואיציה מוסרית אמיתית שעולה בתוכנו לפעמים בחיי היומיום. כל אחת מבטאת קול אמיתי – קול שמדבר בתוכנו במצבים מסוימים, אם כי אולי לא במצבים אחרים. ומכיוון שמספר גישות מוסריות שונות מדברות בתוכנו, אי אפשר להגיד על אף אחת מהן שהיא הנכונה."
"מה שאת אומרת," שרית מעירה, "זה שהעניין העיקרי בפילוסופיה מעשית הוא לא אם רעיון כלשהו נכון, אלא אם הוא ממשי בשבילנו – כלומר, אם הוא חי בתוכנו, אם הוא מדבר בנו."
"רגע," דני מתנגד. "אתן לא חושבות שלפעמים אנחנו צריכים להחליט איזו תיאוריה נכונה כדי לקבל החלטות מוסריות?"
"ברור שלפעמים צריך לקבל החלטות," מסבירה דורית. "וכאשר הקולות המוסריים השונים סותרים זה את זה, אז תאלץ להחליט אם לפעול על פי הקול הדיאונטולוגי, או התועלתני, או על פי קול אחר. אבל התפקיד של הפילוסופיה המעשית הוא לא לעשות את ההחלטה בשבילך. הפילוסופיה המעשית לא פותרת את ההתלבטויות שלך, אלא חוקרת את המשמעות שלהן."
ועתה דורית עוברת לחלקה השני של הפגישה. היא מלמדת את דני ואת שרית תרגיל מדיטציה פשוט. "בואו ונעצום את העיניים."
אחרי כעשר דקות, תודעתם של השלושה נרגעת, מתמקדת, ונפתחת.
"עכשיו," אומרת דורית בקול שקט, "נדמיין לעצמנו שאנחנו נמצאים בדילמה של שרית. דמיינו את עצמכם יושבים ליד השולחן, מחזיקים את היומן הפרטי של אחיכם (או של מישהו אחר שיקר לכם). אתם יכולים לחוש את העצב שלו, את הכאב שלו. אתם יכולים לראות את העיניים המדוכדכות ולשמוע את הדיבור העצוב. עכשיו תסתכלו ביומן שאתם מחזיקים. עליכם לקבל החלטה: או שתפתחו אותו, או שתשאירו אותו סגור. דמיינו את העזרה שתוכלו לתת לאח שלכם אם תגלו ביומן מה מטריד אותו, אבל דמיינו גם את החדירה לפרטיות."
דורית משתתקת למספר רגעים, ומאפשרת להם לשקוע במצב הדמיוני.
"וכעת," היא ממשיכה בקול שליו, "הקשיבו לעצמכם. הקשיבו לקולות המצפון שלכם. הקשיבו לקולות של המוסר שמדברים בתוככם. מה אתם שומעים? מה מתרחש שם?"
לאחר זמן מה דורית מבקשת מהם להניח על השולחן את היומן הדמיוני ולצעוד החוצה מהחדר שדמיינו. היא מבקשת מהם לפקוח את עיניהם כאשר הם מוכנים.
"במדיטציה שלי," מספרת שרית, "הייתי מבולבלת. כל קול משך אותי לכיוון אחר, והרגשתי חסרת אונים, בלי יכולת לקבל החלטה. אבל אז הבנתי משהו. הבנתי שכל החלטה שאעשה תפגע במשהו. אם אקרא את היומן, אבגוד באמון של אחי. ואם לא אקרא אותו, לא אוכל לעזור לו. זה העציב אותי. הרגשתי שבכל מקרה אני לא יכולה לעשות את הדבר הנכון. ואז פתאום היכתה בי ההבנה שככה הם החיים: אנחנו תמיד נכשלים במשהו... התחשק לי לבכות..."
"תודה ששיתפת אותנו ברגע היפה הזה," דורית אומרת. "את תיארת רגע של הבנה פילוסופית אמיתית. זה היה רגע שבו שמעת, או הבנת, קול חדש בחיים. מעניין להמשיך ולחקור אותו."
"טוב... אני לא יודעת," שרית מהססת. " כשאני חושבת על זה עכשיו, אולי הייתי יותר מידי רגשנית. אני כבר לא בטוחה שמה שאמרתי הוא נכון."
"בוודאי, קול הוא רק קול. הוא לא מתיימר להיות תיאוריה נכונה. הוא רק חוט אחד במרקם המורכב של המציאות האנושית."
הם ממשיכים לדון בתובנה של שרית, ולאחר מכן מגיע תורו של דני לתאר את החוויה המדיטטיבית שלו.
"אין לי הרבה לספר. כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא שהקול הדיאונטולוגי צודק: זה לא בסדר להפר את הפרטיות של מישהו לקרוא את היומן שלו."
"בסדר," דורית אומרת. "היה עוד משהו?"
"לצערי לא. כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא: זה לא בסדר. הבנתי שאני מקשיב רק לתיאוריה הדיאונטולוגית. והבנתי שלהגיד שרק תיאוריה אחת היא נכונה פירושו להשתיק את כל יתר הקולות. ובכל זאת זה מה שהרגשתי בתוכי."
"מעניין מאוד!" דורית מחייכת אל דני. "עכשיו ביטאת את ה'קול' של הבנה מעניינת."
"זה היה מרתק," אומרת שרית. "אבל למה התחלנו בדיון אקדמי על תיאוריות של המוסר? למה לא התחלנו במדיטציה וזהו?"
"מפני שאם אנחנו משתמשים במדיטציה כדי להתבונן במשהו, אנחנו רוצים קודם כל לדעת על מה אנחנו מתבוננים. אנחנו רוצים שההבנות שלנו תצאנה מתוך ידיעה, לא מבלבול."
"כמו שאמרת," מעיר דני, "פילוסופיה מעשית היא דיאלוג שמנסה להבין את הקולות של המציאות."
"בדיוק. להיות פילוסוף פירושו לזכור שאנחנו לא רק בתחושות ובמחשבות הסובייקטיביות שלנו, אלא שאנחנו גם חוקרים את המציאות. אנחנו לא רק בתוך התהליכים הפסיכולוגיים שלנו, אלא גם בשיח עם קולות אמיתיים. כמובן, אנחנו לא מכחישים שיש לנו תהליכים פסיכולוגיים – כאבים וחרדות וסיפוקים וכן הלאה, אבל כל אלו לא כל כך מעניינים אותנו. מנקודת מבטה של הפילוסופיה המעשית, הפסיכולוגיה שלנו היא הקרקע שממנה צומח הדבר העיקרי: הבנות של קולות שונים. זו האדמה שבה צומחים פרחים חדשים."
"פרחי החכמה."
"נכון. בחיי היומיום כל כך קל לאבד את עצמנו באדמה הפסיכולוגית. הפילוסופיה מזכירה לנו שאנחנו לא רק האדמה, אלא שאנחנו גם הפרחים."
"את אומרת בעצם," דני שואל, "שהפסיכולוגיה שלנו לא חשובה? שאין טעם לנסות להרגיש טוב יותר, או להתגבר על החרדות שלנו?"
"בוודאי שיש טעם. במישור הפסיכולוגי תמשיכו לעשות את כל זה. בלי המימד הפסיכולוגי, אין חיים. אין פרחים בלי אדמה."
"אבל דורית, אני לא מבינה איך הפילוסופיה המעשית יכולה לעזור לאנשים. הקשיים והכאבים שלהם לא ייעלמו מעצמם!"
"כנראה שלא, שרית. נכון, הכאב מציק, הבלבול מבלבל, החדגוניות משעממת, החרדה חונקת – אלו הן עובדות. הפילוסופיה המעשית לא מנסה לבטל את העובדות הפסיכולוגיות האלה, אלא לפרוש את המשמעויות שלהן. משוררים כותבים עליהן שירים, והפילוסופים הוגים בהן. פילוסופיה מעשית לא פותרת בעיות בחיים שלנו, אלא מפתחת מודעות נוספת של המשמעויות שלהן, של העושר והעומק שלהן. על אף שבמישור הפסיכולוגי הכאבים והחרדות שלנו הם לא נעימים, במישור הנוסף הם האוצרות שלנו. אין לנו אוצרות גדולים יותר, אין לנו אדמה עשירה יותר מהחיים שאנו חיים."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה