בחברה המערבית שלנו היום אין לגיטימציה לחוויה ה"רעה".
כלומר, אין אדם עצוב. יש - בריא או בדיכאון. אין ילד שמתקשה להתרכז. יש - מתרכז או עם הפרעת קשב. אין אפור. יש - שחור או לבן.
עדויות לכך נמצאות בריבוי העצום של נטילת תרופות נוגדות דיכאון, או בתפיסת המורות את עצמן כמאבחנות. יש רעש בכיתה? - ריטלין! נפרדת בחבר שלך? - סרוקסט!
אני לא נגד תרופות. ממש לא נגד מדע וקידמה. יש מי שממש צריך ריטלין או סרוקסט. אבל יש המון שלא. שממש לא.
כמה תופעות לוואי לתהליך של אובדן העצבות:
1. מורות כבר לא מחנכות. הן מאבחנות. לא מוכנות "להתעסק" במשמעת. אם הילד מפריע סימן שהוא חולה והוא צריך תרופה ולכן הצבת הגבולות הופכת אט אט ללא רלוונטית.
2. מתגבשת תפיסה שאנחנו צריכים לחיות ב-HI ולטפל ב-LOW. לזה קוראית אובדן העצבות. חשוב כאן לציין שהעצבות חשובה, היא מהווה נקודת ייחוס. בלי LOW אין HI (לוגיקה פשוטה).
3. דכאון והפרעות קשב הפכו להיות פופולריות. הכוונה שהרבה אנשים רוצים להיות בדיכאון או עם הפרעת קשב. אני מתקשה להתרכז? עדיף שתהיה לי הפרעה מאשר אנסה להתמודד ולפתח טכניקות ריכוז. אני עצוב? עדיף שיהיה לי דיכאון מאשר אאלץ להתמודד עם הקושי.
כלומר, אין אדם עצוב. יש - בריא או בדיכאון. אין ילד שמתקשה להתרכז. יש - מתרכז או עם הפרעת קשב. אין אפור. יש - שחור או לבן.
עדויות לכך נמצאות בריבוי העצום של נטילת תרופות נוגדות דיכאון, או בתפיסת המורות את עצמן כמאבחנות. יש רעש בכיתה? - ריטלין! נפרדת בחבר שלך? - סרוקסט!
אני לא נגד תרופות. ממש לא נגד מדע וקידמה. יש מי שממש צריך ריטלין או סרוקסט. אבל יש המון שלא. שממש לא.
כמה תופעות לוואי לתהליך של אובדן העצבות:
1. מורות כבר לא מחנכות. הן מאבחנות. לא מוכנות "להתעסק" במשמעת. אם הילד מפריע סימן שהוא חולה והוא צריך תרופה ולכן הצבת הגבולות הופכת אט אט ללא רלוונטית.
2. מתגבשת תפיסה שאנחנו צריכים לחיות ב-HI ולטפל ב-LOW. לזה קוראית אובדן העצבות. חשוב כאן לציין שהעצבות חשובה, היא מהווה נקודת ייחוס. בלי LOW אין HI (לוגיקה פשוטה).
3. דכאון והפרעות קשב הפכו להיות פופולריות. הכוונה שהרבה אנשים רוצים להיות בדיכאון או עם הפרעת קשב. אני מתקשה להתרכז? עדיף שתהיה לי הפרעה מאשר אנסה להתמודד ולפתח טכניקות ריכוז. אני עצוב? עדיף שיהיה לי דיכאון מאשר אאלץ להתמודד עם הקושי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה