החל
משנת 1996 לשק
קולקובסקי, הפילוסוף הפולני המשפיע שגורש מארצו, שידר ממקום מגוריו באוקספורד הרצאות
קצרות מדי שבוע בטלוויזיה הפולנית, תחת הכותרת "מיני-הרצאות על מקסי נושאים".
אחת מאותן הרצאות עסקה בסטראוטיפים לאומיים וזו תוכנה (תרגם מפולנית מיכאל הנדלזלץ):
"לא
לעתים קרובות מזדמן לנו לראות שחלק ניכר מן המרחב הרוחני שלנו, של התפישות וסוגי התגובה
על העולם ועל אנשים אחרים, מעוצב או מעובד באמצעות סטריאוטיפים, כלומר הכללות שנוצרו
באופן ספונטני, כאילו אמפירי, אשר - ברגע שנתקבעו - כמעט שאי אפשר לתקנן על בסיס התנסות
מאוחרת יותר. זה מערך טבעי, וייתכן שאף מיטיב, של הדעת: הסטריאוטיפים - של דברים, אנשים,
אומות, מקומות - הם שונים, אחדים ניתנים לביסוס, אחרים אמתיים למחצה או שגויים לחלוטין,
אבל מכיוון שהם חיוניים לביטחון השכלי שלנו, בדרך כלל הם מצליחים לגבור על התנסויות
סותרות, אלא אם כן הם גורמים נזק ממשי. אם הם מוטעים, אבל לא מזיקים בפועל, הם נשמרים
ללא שינוי, כי אנחנו חשים בטוחים יותר ברוחנו להיאחז בסטריאוטיפים מוטעים, מאשר להיות
במצב מתמיד של ערנות בלתי פוסקת של תיקון סטריאוטיפים, המביא את דעתנו למצב של אי-ודאות
בלתי פוסקת ואפילו תוהו ובוהו.
מבחינה
זו, סטריאוטיפים לאומיים אינם שונים מאחרים. על פעולתם של סטריאוטיפים אפשר ללמוד מדוגמה
שרירותית. אנגליה, כידוע, היא בעלת מוניטין של ארץ גשומה. המוניטין הללו מבוססים לא
על מחקר נתונים של סטטיסטיקה מטאורולוגית, אלא על כמו-הכללה ספונטנית. כשהמוניטין נתקבעו,
היגיון מסוים, או ליתר דיוק מנגנון לא-הגיוני ייחודי, מתחיל את פעולתו. כשבצרפת יורד
גשם, פשוט יורד גשם. אבל כל יום גשום באנגליה מאשר את הסטריאוטיפ: זו ארץ גשומה. אבל
הכלל ההפוך אינו עובד: יום שמש באנגליה הוא חסר משמעות הגיונית, ואינו עומד בסתירה
למוניטין של ארץ זו. החשיבה היום-יומית הרגילה שלנו איננה ניתנת לריפוי בעניינים כאלה.
זה חל,
כמובן, גם על סטריאוטיפים לאומיים. כל עם או שבט מייצר את הסטריאוטיפים של שכניו, וגם
של שבטים אחרים, המוכרים יותר או פחות; הסטריאוטיפים הללו חושפים למחצה כבוד, ולמחצה
בוז. כך, למשל, אנו "יודעים" שהגרמנים הם ממושמעים וחסרי חוש הומור, שהאנגלים
מיושבים ובעלי אופקים צרים, הפולנים אמיצים ולא כשירים לעבודה שיטתית, יהודים אינטליגנטים
וחסרי טאקט, האמריקאים ידידותיים לבני אדם ונאיוויים, הצ'כים יודעים לעבוד קשה והיטב
והם קטנוניים וחמדנים, הצרפתים הם בעלי הומור ולא רציניים, האיטלקים יודעים לשמוח בחייהם
אבל אי אפשר לסמוך עליהם, הם גם מרמים וכך הלאה. אף פעם לא יחסרו דוגמאות המחזקות את
הסטריאוטיפ, ודוגמאות סותרות אינן נחשבות; הסטריאוטיפים תמיד מוגנים היטב, וכשאנו נתקלים
בסתירה, יש לנו תמיד רשת ביטחון בלתי מכזיבה: "כן, כמובן שיש יוצאים מן הכלל",
"כמה מידידי הטובים ביותר" וכדומה".
הסגנון
הנהיר של לשק קולקובסקי מזכה אותנו בהבנה אמיצה לגבי האופן בו אנחנו, באופן טבעי,
מצמצמים או אולי מקבעים את המרחב הרוחני האישי שלנו לאחר "עיבוד
סטראוטיפי" (הכללות ספונטניות – כאילו אמפיריות) לגבי האחר. הפילוסוף כמובן
מציין ש"זהו מערך טבעי, וייתכן שאף מיטיב, של הדעת [...] כי אנחנו חשים בטוחים
יותר ברוחנו להיאחז בסטריאוטיפים מוטעים, מאשר להיות במצב מתמיד של ערנות בלתי פוסקת
של תיקון סטריאוטיפים, המביא את דעתנו למצב של אי-ודאות בלתי פוסקת ואפילו תוהו ובוהו".
אני
מציע לחשוב כי מכיוון שזהו מערך טבעי ואנושי, הרי הוא נכון גם לגבי סטראוטיפים
לאומיים, כמו גם לגבי דתות אחרות, קבוצות אחרות, אך גם לגבי חברים שלנו, המשפחה
שלנו ואפילו לגבי הילדים שלנו. קחו רגע לחשוב, כמה פעמים הכללתם את ההתנהגויות של
הילד שלכם לכדי אבחנה שלא נתנה לכם מנוח אלא רק לאשש אותה. בהנחיות ההורים שאני
מקיים, כמות ההורים שבטוחים שלילדם יש הפרעת קשב וריכוז היא גבוהה במיוחד (לא
אנקוב פה באחוזים כי זה יראה לכם מוזר), כשלפעמים אני זה שצריך לשכנע את ההורים
שהילד הוא ילד, וחבל לנסח את האישיות שלו לתוך הגדרה שמעתה תהפוך להיות חזות הכול
(לא מצליח בלימודים = קשב וריכוז, לא יושב בשולחן = קשב וריכוז, לא מודיע לאן הוא
הולך = קשב וריכוז, לא קורא ספרים = קשב וריכוז, ועוד ועוד). אני כמובן לא מטיל
ספק באלה שבאמת ובתמים צריכים איזון כזה או אחר כדי לטפל בהפרעת הקשב והריכוז שלהם,
גם איני מטיל ספק במאבחנים, רק שהיום ניתן למצוא כיתות ש-35%-40% מתלמידיהן
התעוררו בבוקר ושתו כוס מים עם כדור ריטלין. יש מי שיקרא לזה אבחון יתר.
דוגמה
מעניינת נוספת – דיכאון. למרות שזה מפתה אני לא אכנס כאן לעניינים כלכליים
ולתעשיית התרופות המשגשגת בשוק הדיכאון (כ-20 מיליארד דולר בשנה... וממשיך לעלות),
רק אפנה אתכם לכתבה
מצוינת של "60 דקות", או כתבה
ב"כלכליסט" על אותה כתבה. בקצרה – תעשיית התרופות בלחץ, המחקרים
מראים אחרת. אבל מה שעוד יותר מעניין סביב הדיכאון היא מה שנקרא "אובדן
העצבות". הורוביץ, (Allan Horwitz) פרופסור
לסוציולוגיה באוניברסיטת ראטגרס (Rutgers) ו-ויקפילד
(Jerome Wakefield), פרופסור לעבודה סוציאלית מאוניברסיטת ניו יורק (New York
University) כתבו יחד ספר חדש שטוען כי הפסיכיאטריה העכשווית
לא לוקחת בחשבון את הנסיבות האישיות בהן מתפתח דיכאון, מפריזה ביתרונות הטיפול התרופתי,
ומאבחנת בשוגג כמחלה, את הדבר הכי טבעי ובסיסי שאנשים יכולים להרגיש בנסיבות מסוימות.
בספרם, שנקרא 'אובדן העצבות, איך הפסיכיאטריה הפכה עצב רגיל להפרעת דיכאון' (The
Loss of Sadness: How Psychiatry Transformed Normal Sorrow into Depressive
Disorder), טוענים הכותבים שזה בסך הכול טבעי ואולי אפילו
חיוני להרגיש מדי פעם עצובים. לא סתם היכולת האנושית להרגיש עצבות שרדה מיליוני שנים
של אבולוציה. פגשתי יותר מדי אנשים עצובים, במהלך תקופות עצובות בחייהם, שהעידו על
עצמם שהם בדיכאון. מה שיכול להיות נכון לעיתים אך הקלות שבה אנחנו מכריזים
"דיכאון" היא בלתי נסבלת לעיתים. לעצב יש פונקציה חשובה בחיינו כמו שגועל
עוזר לנו להימנע ממזון מקולקל, פחד גורם לנו להימנע או לברוח. את התפקיד של העצב קצת
יותר קשה להבין אבל אפשר להניח כי שעצב גורם לנו לעצור ולחשוב איפה טעינו, לעבד את
החוויות הקשות או המעציבות ולעודד צמיחה. אוונס אומר כי "תעשיית התרופות גרמה
לנו להאמין שכאשר אנחנו מרגישים עצובים, משהו בנו לא בסדר וצריך לתקן אותו. הטיפול
בפרוזאק הוא ניסוי חברתי, שבו העלמנו את העצבות". אני מכיר מישהי שעל כל
מישהו עצוב שפגשה אמרה "הוא בדיכאון". היא לא יכלה לסבול את הרגש הטבעי
הזה, וכשיש לנו דיכאון אנחנו לא עצובים, פשוט יש לנו בעיה, ובעיות זה לא שלנו - זו
גזירה.
וזה
בדיוק מתחבר לדבריו של לשק קולקובסקי – כמו חברות התרופות, וכמו לפעמים החברים
והמשפחה, תמיד חל עלינו מכיוון כלשהו סטראוטיפ כזה או אחר. הצד השני של המטבע הוא
הסטיגמה העצמית. אנחנו חושבים על עצמינו לא פעם, לעיתים בהשפעת החברה ולעיתים לא,
מחשבות סטיגמטיות שמהוות צמצום של המרחב המנטאלי שלנו ולפעמים נדמה שאנחנו עסוקים
כל הזמן בלאשש את אותה סטיגמה. סטיגמות עצמיות נפוצות סביב דימוי גוף ("אני
שמנה, אני לא יפה"), וסביב הערכה עצמית ("אין לי סיכוי, למה שיקבלו אותי?").
לא צריך להרחיב מדי בעניינים אלה. מספיק ראיון עבודה אחד לא מוצלח או משקל מזייף
כדי להוכיח את הסטיגמה.
בייעוץ
הפילוסופי עוסקים רבות בסטיגמה העצמית. לעיתים היא כבר יותר ממטרידה או פוגעת
בביטחון. היא ממש גורמת לנו לקבל החלטות שמרחיקות אותנו מהפוטנציאל האישי שלנו.
המרחבים הרוחני והמנטאלי מצומצמים לפעמים לכדי כך שאנשים ממש מתרחקים מעצמם ואז
חייהם הופכים להיות אוטנטיים פחות ופחות. האחריות על חייכם נתונה בידכם – זה לא
אומר שאין אנשים שמנים, שאין אנשים בדיכאון ושאין ילדים עם הפרעות קשב וריכוז. יש
ויש. אבל האופן שבו אנחנו מזדרזים (או הורגלנו) להיאחז בסטריאוטיפים מוטעים
ובסטיגמה עצמית שגויה, מביא אותנו לעיתים לעצור רגע ולחשוב – האם זה באמת אני?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה