נתחיל דווקא מהסוף - כשאדם בוחן את חייו, הוא כבר לא מי שחי אותם. אלו זמנים של שנה חדשה וחשבון נפש. חשבון נפש הוא בדרך כלל שלב מקדים לתכנית פעולה כלשהי: בשנה החולפת היינו כך, והנה כדאי שנהיה אחרת - זו הנוסחה המקובלת. אבל לפני שנקפוץ לפשטנות הגמורה הזו, אולי כדאי שנבחן את חשבון הנפש עצמו.
זוכה פרס נובל, הפרופ' דניאל כהנמן ערך ניסוי פשוט: סטודנטים נדרשו לטבול את ידיהם בתוך מיכל של מים קרים מאד (ולא נעימים) למשך דקה שלמה. לאחר מכן, הם נדרשו לעשות זאת שוב, אך הפעם עורכי הניסוי משכו את זמן הטבילה במים הקרים מאד למשך דקה וחצי, ועוד חצי דקה נוספת שבמהלכה התחממו המים אט אט. בסוף שתי הטבילות נשאלו הסטודנטים על איזה ניסוי הם היו מוכנים לחזור פעם נוספת. התשובה הייתה ברורה – כולם היו מוכנים לחזור על הניסוי השני, זאת על אף שמשך ה'אי-נעימות' נמשך זמן רב יותר מאשר בטבילה הראשונה. כאן החליט כהנמן לחלק את 'האני' לשניים: 'האני החווה' ו'האני הזוכר'.
באחת ההרצאות שלו כהנמן מספר שאחד השומעים אמר כי זה הזכיר לו שהוא האזין ליצירה מוזיקלית נהדרת למשך 20 דק' נפלאות, אך ממש הסופן הדיסק היה שרוט ונשמעה שריטה צורמת וזה הרס לו את כל החוויה. זו בדיוק האבחנה. למעשה הוא חווה 20 דק' של מוזיקה מעולה ורק שנייה של צליל צורם, אבל הוא זוכר זיכרון שלילי.
כאן טמון גם ההבדל המרכז בין שני סוגי האני – תפיסת הזמן. מבחינת ה'אני החווה' ככל שזמן החוויה החיובית ארוך יותר – מה טוב. מכאן שחופשה של שבועיים טובה פי-2 מחופשה בתנאים זהים של שבוע. אך מבחינת ה'אני הזוכר', לזמן אין חשיבות. שבוע עם חוויות מיוחדות שנשארות בזיכרון, טוב משבועיים של חופשה מעייפת שהמצלמה התקלקלה במהלכה או שמזג האוויר היה קודר במיוחד.
כאן טמון גם ההבדל המרכז בין שני סוגי האני – תפיסת הזמן. מבחינת ה'אני החווה' ככל שזמן החוויה החיובית ארוך יותר – מה טוב. מכאן שחופשה של שבועיים טובה פי-2 מחופשה בתנאים זהים של שבוע. אך מבחינת ה'אני הזוכר', לזמן אין חשיבות. שבוע עם חוויות מיוחדות שנשארות בזיכרון, טוב משבועיים של חופשה מעייפת שהמצלמה התקלקלה במהלכה או שמזג האוויר היה קודר במיוחד.
אפשר לומר שה'אני הזוכר' הוא העריץ. הוא מושך את ה'אני החווה' בתוך ים של חוויות, שמתחילות ונגמרות, רק כדי לזכור חלק קטן מאד מהן. זה כמו שתעבדו חודשים בשמש ותמלאו 2 טון עגבניות בארגזים רק כדי שאני אבחר עגבנייה אחת לסלט שלי. אבל איפה טמון האושר שלנו? בחוויות שלנו או בזיכרונות שלנו? אנחנו רוצים להיות מאושרים בחיינו או מאושרים לגבי חיינו? חוויות באות בהמוניהן, מתחילות ונגמרות. זיכרונות זה לכל החיים. אבל איך אנחנו בוחרים את הזיכרונות שלנו? מתוך 2 טון עגבניות, איך לבחור אחת?
ניסוי נוסף: נשאלה קבוצת סטודנטים ראשונה 2 שאלות בסדר הזה - 1) עד כמה אתה מאושר? 2) כמה דייטים היו לך החודש? התוצאות - אלו המאושרים לאו דווקא יצאו ליותר דייטים במהלך החודש. המסקנה - אין קשר בין דייטים לאושר. קבוצה שנייה נשאלה את אותן השאלות אבל בסדר הפוך. התוצאות – מי שיצא ליותר דייטים העיד על עצמו שהוא מאושר יותר. המסקנה - יש קשר הדוק בין דייטים לאושר.
זו בדיוק אשליית המיקוד. אנחנו ממקדים את החוויה שלנו בזיכרון ממנה. אנחנו חושבים שאנחנו מאושרים בגלל גורם בזיכרון (במקרה הנ"ל דייטים), ולא בחוויות האמתיות שלנו. אשליית המיקוד הנפוצה ביותר היא סביב המצב הכלכלי שלנו – אנחנו משלים את עצמנו שיש קשר הדוק בין כסף לאושר. אמנם נמצא כן קשר בין מחסור בכסף לסבל, אבל כסף רב בהחלט לא מבטיח אושר רב.
אז מה בין כל זה ליום כיפור ולראש השנה? חשבון הנפש שלנו בדרך כלל סובב סביב הזיכרונות שלנו. זוכרים? ה'אני הזוכר' הוא העריץ. גבריאל גרסיה מארקס כתב: "החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם". אבל אני אחזור לטענה הראשונה שלי - כשאדם בוחן את חייו, הוא כבר לא מי שחי אותם. ה'אני החווה' הוא הפועל השחור של הנפש שלנו. הוא זה שבשמש הולך לקטוף את כל העגבניות בשדה. אני מאחל לכולנו לחשוב עליו קצת, לתת לו להתבטא. 20 דק' של מוזיקה נפלאה הן 20 דק' של מוזיקה נפלאה גם אם בשנייה האחרונה יש צליל צורם של שריטה. כולנו לפעמים קשים עם עצמנו ותמיד ניתן ל'אני הזוכר' להזכיר לנו את הצלילים הצורמים של השנה החולפת, אבל מה עם המוזיקה הנפלאה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה