איוב - תבונותיו של הרמב"ם

הרמב"ם סבור כי אמונתו הדתית של איוב עברה תהליך של רציונליזציה.

איוב היה צדיק אך לה היה חכם, וכל הספר כולו הוא סיפור רכישת החוכמה של איוב. אם בראשית הספר נבעה אמונתו של איוב מכוחה של המסורת ולא מכוחה של מחשבה עצמית, הרי שבסוף הספר אמונתו היא פרי חקירתו ותבונתו האוטונומית.

בעקבות העתקת התשוקה מן החומר לרוח ומן העולם לאלוהים, חדל איוב לסבול. היעלמות הסבל של איוב לא התרחשה משום שהרעות בוטלו, הן עודן קיימות במלוא עוצמתן, אך הוא הפסיק לחוות אותן כרעות. האירועים ה"קשים" עצמם הם חסרי מטען, הם אינם טובים או רעים. אולם האופן שבו חוה האדם את האירועים הוא המכריע והוא תלוי באדם. מאחר והתודעה היא המקור לחוויית המצוקה, ניטן לבטל חוויה זו באמצעות שיבה אל הצודעה ועיצובה מחדש.
הרצון "לבלוע" את המציאות מיילד סבל, ואילו השאיפה להבין אותה מביאה לאושר. הרמב"ם אינו מציע תשובה לבעיית הרע, הוא מציע התמודדות. במקום תיאודיציה - הוא מציע תרפיה.

מתוך "סודותיו של מורה הנבוכים" - מיכה גודמן

לא צריך להבין דברים כדי להאמין בהם, אלא צריך להאמין בדברים על מנת להבינם.

תומס אקווינס

משבר --> חוכמה --> צמיחה