מגיעים לפולין (4/4/2011)

המטוס איחר ולכן התעכבנו. הגענו רק בצהריים. לא נורא, הנחיתה צריכה להיות רכה. עיקר הסיור היום נערך בקרקוב והתרכז בעיקר בקהילה היהודית ערב המלחמה. הנערים לא מרגישים שהם בפולין (אני מלווה 6 נערי קידום נוער מכפר סבא כחלק ממשלחת ממלכתית). גם אני לא.

אפשר לומר שפולין יפה. נוסעים באוטובוס ואני מתבונן מהחלון. בין עצי הליבנה הגבוהים אני מדמיין את הפרטיזנים, על מסילות הרכבת אני מדמיין את הקרונות האטומים, בבתי הכפר הישנים אני מדמיין עלית גג ובה משפחה מסתתרת. המזג האפרורי של האוויר עוזר לי בדימיונותי. הנערים מתלהבים ממכונית חדישה שעקפה אותנו. מותר להם, הרי מה הם יודעים מה קרה כאן ביער? גם אני לא יודע. רק היער יודע.

לילה -
אני מתרגש מהמכתב שענתי (אישתי) כתבה לי. מתגעגע לרתם (בני בכורי). אפילו גואפה (הכלבה שלנו) חסרה לי, למרות שלא הייתי נחמד אליה בזמן האחרון.
יש לי בתיק מכתבים מההורים לנערים. זה מרגש אותי.
אני חושב לכתוב ילדים ולא נערים אבל מחליט להתעקש על נערים.
חשוב שלנערים יהיו הורים. כאלה שכותבים בסוף המכתב: "אני אוהב/ת אותך". זה חשוב. 2 חברות באו להיפרד בנמל התעופה. זה חשוב שיהיו חברות. כאלה שבאות להפרד בנמל התעופה. גם ענת (מנהלת היחידה לקידום נוער בכפר סבא) באה לתת את ברכתה בנמל התעופה. כל כך מובן מאליו עד שזה בכלל לא מובן מאליו.
אני מבין - זה מסע של בני אדם. מסע לעצמם. מסע לעצמנו. זה מסע שיש בו משפחה, הורים, חברים וצוות. מסע שיש בו אנשים.